איך הקנאה מגבילה אותנו

פגשתי אתמול ידיד ותיק שחי בזוגיות מונוגמית כבר כמה שנים.
הוא סיפר על אשה אחרת שמתעניינת בו, והוא בה – ועל ייסורי המצפון שהוא חש על עצם הרגש הזה שעלה בו – כלפי אשה שאינה בת זוגו.

הוא סיפר שבכל מערכת יחסים עד היום הגיע הרגע שבו הלב פתאום נפתח לאחרת – ולמרות שהוא אוהב את בת הזוג שלו, זה מערער אותו וגורם לו להרגיש שאינו יכול להתחייב באמת לאף אחת.

שאלתי אותו – האם שקל לפתוח את הקשר לעוד אהבות – והוא מיהר לאמר: לא לא לא. אני לא יכול לדמיין את בת הזוג שלי מממשת את זה! “אני אקנא!” הוא אמר…

השיחה הזו העלתה בי מחשבות:
האחת: כמה התרבות שלנו הזויה, שהיא הופכת רגעים של נועם ואהבה למשהו פסול, לא ראוי, שיש לחוש לגביו יסורי מצפון.
(והתחושה הזו מתעצמת כשחושבים על דברים הפוכים לגמרי שכוללים אלימות מסוגים שונים – שנחשבים נורמטיביים לחלוטין!).

ואולי בגלל ההכנות לסדנה בנושא קנאה, המחשבה השניה היתה: שלימדו אותנו שקנאה זה דבר שאי אפשר לעשות שום דבר לגביו, וכמה חוסר אונים זה יוצר… התחושה שאין מה לעשות ולכן – כדי להמנע מהתחושה הזו – אנחנו נמנעים מדברים שיכולים למלא אותנו אושר או לאפשר דרך שנרגיש איתה באמת שלמים.

אהבה כואבת