למה אף פעם לא מפנקים אותי ולא דואגים לי? ולמה תמיד אני צריכה ליזום הכל? ולמה כל דבר צריך לבוא עם כזה מאמץ? ולמה תמיד

אתם מכירים את הקטע הזה שמשהו לא נוח לנו מול בנאדם?נגיד – אנחנו צריכים זמן לעצמנו ולא נעים לנו להגיד את זה לאדם שרוצה בדיוק

אני זוכרת שסבתא שלי היתה אומרת לי: "לא כדאי להתווכח כל כך. עדיף לשתוק. עדיף לוותר. הכי חשוב שיהיה שקט". אני זוכרת שכבר אז, כילדה,

במשך שנים העסיקה אותי השאלה: איך זה שאנחנו הופכים שקופים לאנשים הכי חשובים בחיים שלנו?אותו אדם שרק לפני שנים לא רבות הסתכל לתוך עינינו במבט

ליל הסדר מתקרב.אנחנו בבית סופרים שמיכות וכריות (אם יש מספיק בשביל האורחים), ומסביב פרסומות על נקיונות, וצפוף בחנויות, וקבוצת הווצאפ המשפחתית הומה בישולים והכנות… ואני

בזמן האחרון, עם גל ה-metoo עולה שוב ושוב השאלה של הסכמה – היא הסכימה? היא לא הסכימה?ועלתה לי מחשבה – על מערכות יחסים בכלל ולא

לפני כמה ימים מצאתי פתק שהוא כתב לי: "איזה כיף לי 🙂 יש לי אותך…" חייכתי. זה היה כל כך נעים. כמה ימים אחר כך התקשרתי הביתה

הו כמה ניסיתי להיות הכי חזקה, הכי עמידה, הכי מצטיינת, שלא יראו עלי רגע של חולשה, שלא יראו את הפחד, שלא יראו את סימני השאלה…

זה היה בסדנה בתנועה. המנחה העמידה אותנו מול הקירות. כל אחד תפס לו פיסת קיר ועמד מולה. "ועכשיו" היא אמרה "דמיינו שאתם עומדים מול מראה".

זה קרה ב-2011. ידעתי שאני חייבת לצאת לדרך עצמאית והייתי משותקת מפחד. כל מה שהיה קשור ל"להיות עצמאית" היה ספוג באזהרות וסיכונים: "זה לא בטוח!"