יציאה מעבדות

ליל הסדר מתקרב.
אנחנו בבית סופרים שמיכות וכריות (אם יש מספיק בשביל האורחים), ומסביב פרסומות על נקיונות, וצפוף בחנויות, וקבוצת הווצאפ המשפחתית הומה בישולים והכנות…

ואני רואה מסביב (וגם קצת מרגישה) את המתח וחוסר המנוחה עולים…
כי בינינו, המפגשים המשפחתיים האלה הם לא תמיד קלים.

זה לא רק אוכל שמתבשל בסירים, אלא גם החשש לדרוך על בהונות של מישהו, או שיגעו לנו עצמנו שוב בנקודה כואבת, וכל עלבונות העבר ומוקשי השנים הקודמות שלא תמיד פורקו לגמרי, וכל הזכרונות, וכל הכאבים.

ולפעמים זו פשוט השאלה – האם הם באמת אוהבים אותי, האנשים האלה שנחשבים משפחה? והאם באמת אני חלק מהם?

אז כל זה מתחת לפני השטח, ומעליו – אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ שהכל יהיה מושלם: שיהיה מספיק אוכל, ושיהיה יפה, ושיהיה נקי, ושיהיו בגדים יפים לכולם, ולהכין מתנות וכל הג'אז הזה…

כל כך מתאמצים.. וזה יוצר כזה עומס

אני מרגישה את זה באויר.
אנשים חדים זה אל זה, העצבים חשופים, המתח קרוב לפני השטח קצת יותר מבימים אחרים.

אבל היום הפציעה בי מחשבה… שהרחיבה לי קצת את הנשימה..
אז החלטתי לשתף אותה – כי אולי זה יעזור לעוד מישהו…

זה קרה כשהנחתי את ידי על הספר האחרון שהצטרף לספריתי (תודה אמא!) שנקרא "וואבי סאבי" – שהיא תפיסת היופי היפנית – שמתרכזת במה שאינו מושלם, שאינו מהוקצע.
וואבי סאבי הוא היופי של הפגום, השרוט, הלא-לגמרי-גמור.

תפיסת היופי הזו מקבלת ביטויים שונים באמנות היפנית, ובין היתר – עבודות שנקראות "קינצוגי" – שבהן לוקחים כלי סדוק או שבור, ומתקנים את הסדקים והשברים בזהב. הכלים האלה יפיפיים, ודווקא הפגם שבהם מודגש בחומר המבהיק והיקר.

המחשבות נדדו שוב לליל הסדר – וניסיתי לחשוב על ההזדמנות הזו, על האנשים שעומדים להגיע ולבלות יחד…

וחשבתי על עצמי, וגם עליהם…

ונזכרתי בשברים שחווינו, וגם בזהב שבין הסדקים – וביופי שיש בכל זה.
היופי של כל מה שמאפשר לנו לקום בבוקר כל יום, ולהמשיך הלאה למרות הכל, ולהיות שם אחד בשביל השני.
חשבתי על כל מה שמחבר בינינו כמשפחה. לא תמיד אנחנו במיטבנו, ולפעמים הקצוות לא מהוקצעים, אבל בכל זאת – אנחנו מחוברים.

ופתאום הרגשתי שלא כל כך משנה אם הכל יהיה מושלם, ואם תהיה מנה כזו או אחרת, וגם לא מאד חשוב שהבית יראה כמו אחרי מסדר של הצבא הפרוסי..

יותר חשוב שנוכל פשוט להיות אנחנו.
כפי שאנחנו.
עם המכות שחטפנו, והאתגרים שצלחנו, ואולי לאפשר לעצמנו להישיר מבט, ולפגוש חיוך, ומבט חומל, ולדעת שכולנו יפים – בחוסר השלמות שלנו, ממש כפי שאנו.

ואולי זו יציאה מעבדות.
ואולי זו החירות.
ואולי זו הארץ המובטחת.