אני זוכרת שסבתא שלי היתה אומרת לי: "לא כדאי להתווכח כל כך. עדיף לשתוק. עדיף לוותר. הכי חשוב שיהיה שקט".
אני זוכרת שכבר אז, כילדה, חשדתי שהשיטה הזו לא יכולה לעבוד בשבילי.
לא יכולתי לשאוף למצב שבו אהיה בזוגיות ואוותר כל הזמן.
זה לא נראה לי כמו חלום ראוי.
(אולי זה מתקשר עם אותה מתקשרת יחידה שביקרתי אצלה פעם ושאלה אם כמעט מתתי בגיל 18 – כשהשבתי בחיוב היא אמרה שהגלגול הזה הוא גלגול של תיקון – כי סיימתי כבר את משימותי כגבר, אבל כאשה עדיין לא. היא הוסיפה שבכל הגלגולים הקודמים כאשה הצלחתי לעבור את גיל 18 רק כשהייתי נזירה. אם לא הייתי נזירה – הרגו אותי בגלל הפה הגדול שלי).
היום, אולי 40 שנים אחר כך, אני מסכימה עם עצמי-בת-השבע.
אבל זה לקח הרבה שנים להסכים שיהיו קונפליקטים ולהכיר בחשיבות שלהם.
אין מה לעשות. זה חלק מהחיים!
אנשים הם שונים
יש הבדלים בקצב.
הבדלים בגישה.
הבדלים בצרכים.
הבדלים בדרך שבה אנחנו אוהבים לענות על הצרכים שלנו.
ולכן אין מצב ששני אנשים יהיו יחד לאורך זמן בלי שיווצר איזשהו חיכוך או קונפליקט.
ואם הכל רגוע ושקט כל הזמן – זה סימן שמישהו מוותר על עצמו באופן קבוע.
לוותר באופן קבוע זה מתכון למטענים שנצברים מתחת לפני השטח.
צרכים של אנשים לא נעלמים, ואם הם לא מקבלים מענה הם נהיים אפילו רעבים יותר.
כשהתסכול הזה נמשך לאורך זמן – זה יכול להפוך לכעס עצור.
ואז – מתישהו זה יתפרץ. אבל אז זה יקרה בלי שליטה ובצורה חדה ופוגעת.
אז לשתוק את הצרכים שלנו לאורך זמן – זה פוגע בנו – וזה פוגע בקשר.
ולכן – קונפליקט זה דבר טוב!
זה סימן שאנשים מנכיחים את הצרכים שלהם ומבקשים לקבל עליהם מענה.
האתגר החשוב הוא לא המנעות מעצם הקונפליקט – אלא איך לטפל בו נכון…
בתמונה – לא נזירה. ולא בת 18. כנראה מצליח לי בינתיים הגלגול הזה.
