יש לי בכי

"יש לי בכי".

מכירים את הימים האלה שלא משנה מה עושים – יש איזה חוסר מנוחה כזה בפנים, חוסר סבלנות, עצבנות? ובא לנשוך את מי שנמצא ליד, או להתפרץ. ואפילו הקול של הלעיסות שלהם מעצבן?

יש ימים כאלה…

אצלינו בבית גילינו שזה קורה כשיש משהו בפנים שצריך להשתחרר החוצה.
כשהבת שלנו היתה קטנה זה זכה לשם "יש לי בכי".

כש"יש לי בכי" בפנים – הוא רוצה לצאת החוצה.
הוא מחפש דרך.
ורק אחרי שהוא משתחרר – משהו מתרכך ונרגע.
זה קצת כמו ההרגשה, כשיש בחילה, ומה שבפנים חייב לצאת – וזה נורא לא נעים ההרגשה (הזו שלפני).
אבל כשזה יוצא – נרגעים.

כש"יש לי בכי" הכל מעצבן.
דברים לא קשורים זה לזה – מרגיזים.
ואם נותנים לבנאדם ש"יש לו בכי" תשובה עניינית לדבר אחד – אז משהו אחר יעצבן אותו.

כי הדברים האלה הם לא הסיבה להרגשה הזו.
זה ה"יש לי בכי" שבפנים. שפשוט מחפש תרוץ, חריץ, סדק – להשתחרר.

ברגע שלומדים לזהות את ההרגשה הזו, ומסבירים לאנשים מסביב, זה מאד מקל על הסביבה להבין – שמי ש"יש לו בכי" לא באמת מתעצבן עליך, או חסר סבלנות אליך – זה פשוט ש"יש לו בכי".
יש איזה כאב בפנים שצריך לצאת.
זה מאפשר איזו סבלנות – לא לקחת את התגובות החדות של אותו אדם באופן אישי. זה לא *אני* שמעצבנת אותה עכשיו.
זה משהו בתוכה שרוצה לצאת החוצה.
(אני לא אומרת שזה תרוץ להיות מגעילים לאנשים.. אבל זה עוזר כשאנחנו לא הכי נחמדים, להסביר שיש לזה סיבה שלא קשורה לבנאדם שמולנו).

ראיתי את "יש לי בכי" קורה אצלי וסביבי כמה פעמים..
לפעמים מתמודדים יופי עם הכל, ונעים בבית, ובסך הכל הכל בסדר – אבל משהו בחרדה הכללית וחוסר הוודאות שמצליח להכנס מתחת לפני השטח – והגוף שלנו רוצה שהדאגה, הלחץ והפחד האלה יצאו החוצה.
זה מתבטא בחוסר סבלנות, קוצר רוח, ועצבנות.
ואם מוצאים את הרגע הנכון – חוסר המנוחה הזה משתחרר החוצה וזולג דרך העיניים – ואז יש הקלה.

מלמדים אותנו שלבכות זה לתינוקות – ואולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם רגשות שצריכים היו להשתחרר אבל נתקעו בלב או בגוף כי לא נתנו להם…

בכלל, אני חושבת שבכי זה אחד הנושאים המפוספסים בתרבות שלנו.
בכי הוא דבר כל כך משחרר, מנקה, מטהר ומקל – אם פשוט נותנים לו.
אז לפעמים – יש לי בכי.
ובכי זה טוב.