הזכות לבטא צרכים ורצונות בקשרים הנוספים

היא ישבה מולי ודמעות זלגו מעיניה.
לצערי, את הסיפור הזה שמעתי יותר מפעם אחת – בוריאציה כזו או אחרת:
בני זוג שפתחו את הקשר. הגבר יצר קשר עם אותה אשה יפה ובוכיה שישבה כעת מולי.
לפני כמה ימים אשתו נבהלה, והטילה וטו – והוא ניתק את הקשר החדש.

פתיחה של קשר מונוגמי ארוך שנים היא דבר שיכול להיות מפחיד, ולכן, יש לא מעט זוגות שפותחים את הקשר עם “גלגלי עזר” וקובעים ביניהם שאם לאחד מהם יהיה קשה – הוא יוכל לדרוש פרידה מפרטנרים נוספים. לזכות הזו שבני זוג קובעים ביניהם קוראים בקהילה הא-מונוגמית – זכות וטו.

אני מציעה לאנשים שמגיעים אלי לקליניקה לבחון את ההסכם לגבי זכות וטו בזהירות גדולה.
בהחלט יש מקרים שבהם נכון שזוג בוחר לסגור את הקשר ולחזור למונוגמיה, אבל יש מקרים (רבים מספור) שבהם הצעד החד הזה של סיום קשר בגלל דרישה של בן הזוג האחר יכול להכאיב ולהזיק מאד גם לקשר שעליו הוא נועד לשמור.

השאלה של הוטו היא רחבה, ומאד חשוב לבחון אותה ספציפית לגבי כל זוג. אבל היא מעלה נושא שמאד חשוב לקחת בחשבון: אנשים הם לא רק כלים לענות על צרכים. כל השותפים לקשר פוליאמורי הם בני אדם. לכולם יש צרכים עמוקים.
אבל בהרבה מקרים של א-מונוגמיה זוגות פותחים את הקשר כדי לזכות ל”תיבול”, ל”גיוון”, ל”עונג” – אבל שוכחים שיש שם בני אדם עם רגשות וצרכים בצד השני.

והנה דוגמא מהחיים.
אני מגיעה מקשר זוגי, אבל גם לי יצא לחוש שאני “כלי” במערכת יחסים שהייתי בה תקופה קצרה. זה היה בתחילת הדרך כמה חודשים אחרי שפתחנו את הקשר.
לזכותו של אותו איש יאמר שהוא אמר לי – שהם פתחו כדי לחזק את הקשר שלהם.
גם היתה להם זכות וטו.
הייתי מאד ירוקה בחיים הפוליאמוריים, ולא ידעתי אז ולא הבנתי מה כל זה אומר.

אבל האסימון נפל כשרציתי להביע צרכים שלי, ולבדוק אם אפשר לבוא לקראתי באיזשהו פרט קטן בהסכמים שלהם שהשליך על הקשר שלנו – ובתגובה הוא קרא לי “חוצפנית”.

הייתי מקבלת אם היה מכיר בצורך שלי, אבל לא יכול (או לא רוצה) לענות עליו.
אבל הכינוי הזה הראה לי שממש לא חשוב מה אני צריכה או מבקשת – עצם העלאת הצורך היא חוצפה.
הקשר לא נמשך אחר כך.

ההתנסות ההיא לימדה אותי לבדוק היטב, כשאני נכנסת לקשר עם מישהו שכבר קשור, איך אנשים מתנהלים ומה הכללים שהם יצרו להם – ולבדוק את זה לפני שאנחנו צוללים עמוק.
באופן אישי אני לא נכנסת לקשרים שיש בהם זכות וטו. ואני בודקת מאד לעומק מה היחס ומה הגישה לאנשים שאיתם נוצרים הקשרים הנוספים.

זה גם עודד אותי לעשות בדק בית ולראות – איך אני מתיחסת לבקשות שמגיעות מכיוון הפרטנרים שלי או המטא שלי (מטא – זו מילת הקיצור למטאמורית – שהיא האהובה האחרת של האהוב שלי)?
והאם יש להם מקום לבטא את הצרכים והרצונות שלהם?

אז אם אתם נכנסים לקשר עם אנשים שכבר היו בקשר קודם – זה מעלה עוד שאלות שכדאי לשאול את עצמכם – לדוגמא –
האם יש לכם מקום בקשר הזה לתקשר את הרגשות והצרכים שלכם?
האם יש להם כללים שמגבילים אתכם – ושלא הייתם חלק ביצירה שלהם?
האם אתם מרגישים תחת חרב מתהפכת של וטו?
אולי כדאי לבדוק מה יש בהסכמים של הקשר שגורמים לכם להרגיש כך?

ועוד כיוון מחשבה:
כשאנחנו חיים בפולי אנחנו נכנסים לקשרים עם אנשים שחלקם נמצאים כבר בקשרים. וחלק מהקשרים האלה קיימים שנים ארוכות – אנשים שבנו בית, משפחה, שחיים יחד ויש להם תקשורת והכרות רבת שנים.
זה כמו לשתול צמח חדש בגינה שבה כבר יש עץ ותיק.
ואין מה לעשות – הקשר הזה הגיע, מבחינת קו הזמן, מאוחר יותר. הוא חדש יותר, פחות מבוסס… מעצם הטיימינג של הופעתו.

כשאני בתוך קשר עם מישהו שנמצא כבר בקשרים קודמים – זה חשוב לי לזכור שאני מצטרפת ל”שדה” שכבר קשורים אליו עוד אנשים. והקשר משפיע על כולם – כפי שהקשרים הקיימים משפיעים על הקשר החדש איתי.

ואני חוזרת לכיוון המחשבה הראשון – שעוסק בהסכמים ביניהם, ובין כולכם..

אני חושבת שמה שהופך קשר ל”משני” בתחושה זו ההרגשה שאין מקום לבטא צרכים ורגשות – ושאין התיחסות אליהם ונכונות לחפש יחד דרך שהם יענו.
אם מגיעים למצב בו יש קשר ותיק ויציב – אין דרך להפוך אותו לחדש וראשוני – הוא מה שהינו. אבל אם ה”ותיקים” פותחים את ליבם לאדם החדש שמגיע, עם תשומת לב לצרכיו ולרגשותיו – העובדה שהגיע מאוחר יותר היא לבדה לא תגרום לו להרגיש “משני”.

כולנו ראשיים בסיפור של עצמנו.
וכולנו כמהים לכך שיראו אותנו, יכירו בנו, יתנו לנו מקום.
זה ברור שיש קשרים יותר ופחות דומיננטיים. כאלה שמקבלים יותר אנרגיה ומשאבים וכאלה שפחות.
זה גם בסדר שזה ככה.
אבל גם בקשר הכי “קליל” – חשוב שיהיה מקום לכל אחד לבטא צרכים ורצונות (גם אם לא תמיד הם יכולים להענות) – ומקום להשפיע על הקשר ולעצב אותו.

אנשים מחזיקים ידיים