כרוניקה של הפעלה ידועה מראש

החיים בפוליאמוריה מפעילים המון תגובות רגשיות.
האהובים שלנו עושים משהו, ואצלנו מרימה את ראשה המפלצת: הפחד, או הקנאה, או חוסר הבטחון.

בחיים המונוגמיים זה תירוץ לדרוש מהאחר – שיפסיק.

אבל מרגע שבחרנו בפוליאמוריה (או פורמט אחר של קשר מאפשר) – מגיעה עם זה האחריות לשים לב – מה עורר את התגובה, ומה הצורך באמת, והאם יש לי בקשה (בקשה. לא דרישה) מהאחר.

אני מוצאת שהמחקר הזה הביא אותי להכרות קצת קרובה יותר עם עצמי. עם הדפוסים שעולים בי ברגעים החשופים האלה.

ואחד הדברים ששמתי אליו לב הוא כל כך פשוט! כל כך מובן מאליו!
אבל יכולתי בקלות לפספס אותו:
שמתי לב ש… כשאני עייפה – אני הרבה יותר מופעלת.
כשאני עייפה אני יותר חסרת בטחון. יותר מקנאה. יותר פוחדת.
והכל נראה יותר גורלי ו”סוף העולם” כשאני עייפה.

אז כשאני מופעלת – התחלתי לשאול את עצמי: רגע. מה מצב הגוף שלי עכשיו. אני עייפה? רעבה?
וכשאני מבינה שכך הדבר – זה מרגיע את ההפעלה במידה מסוימת.. ואני מבינה שהפרשנות שלי למציאות נצבעת בצבעים אפלים ומטרידים פשוט בגלל המצב בגוף שלי.

אלמנטרי ווטסון.
כמה פשוט ככה חסך ממני כמה דרמות ודי הרבה חפירה בזמן האחרון.

חתול עייף