מקום לתקווה

מקום לתקווה

אתם מכירים את הקטע הזה שמשהו לא נוח לנו מול בנאדם?
נגיד – אנחנו צריכים זמן לעצמנו ולא נעים לנו להגיד את זה לאדם שרוצה בדיוק להיות איתנו?
או – שאנחנו דווקא רוצים יותר זמן עם מישהו אבל מאמינים שאין סיכוי שהוא יסכים?

ואז אנחנו מנהלים שיחה שלמה עם הבנאדם הזה בתוך הראש שלנו – כי זה יותר נוח ופחות מביך מלדבר איתו ישירות.
זה חוסך חוסר נעימות בטווח הקצר, אבל תכל’ס? מביא תוצאות לא מוצלחות.

כי הקטע הוא שאנחנו בטוחים שהאדם ההוא חושב את הדברים שאנחנו הכי פוחדים שהוא חושב, ואנחנו מכניסים לפה שלו (של הבנאדם הדמיוני הזה שמדבר איתנו אצלנו בראש) את כל המילים שאנחנו פוחדים שיגיד במציאות. ואנחנו מנהלים שיחה שלמה – אצלנו בראש.

ואז אנחנו מגיעים למסקנה שהוא בטוח יגיד לנו “לא”, ולא יסכים, ונפגעים מראש, או מתרחקים ממנו מראש.
לפני שנגלה שכל המחשבות האלה הן באמת.
כי אם זה באמת – זה באמת יכאב! (בגלל זה אנחנו לא מדברים איתו מלכתחילה, כן?).

הבעיה היא, שמנסיוני, בדרך כלל, המחשבות שאצלנו בראש הרבה פחות מיטיבות ממה שקורה במציאות עם האנשים שאוהבים אותנו.
אנחנו רק לא נותנים להם הזדמנות.

אז אנחנו מנהלים את כל השיחה, וקובעים את המסקנות (בשם הצד השני שבראש שלנו) ואז אנחנו פועלים מתוך המסקנות שהגענו אליהן.
והצד השני מוצא את עצמו מול עובדה מוגמרת – כשלא היתה לו הזדמנות לבטא את עצמו, או להראות רצון טוב, או רצון בכלל.

ובמצב הזה כולם כואבים.
אנחנו – שחיים באכזבה מובנית (כי לא נתנו לעצמנו מקום לקוות לטוב).
והאחר – שלא קיבל הזדמנות לבוא לקראתנו ונמצא “פוגע” בלי שבחר בכך. ועוד יותר – שמצא את עצמו מחוץ לדלת סגורה. מורחק.

הלוואי שהיה אפשר לאמר לראש שלא יתערב בענייניו של הלב. הכל היה הרבה יותר פשוט אם כל אחד היה שומר על תפקידו.
אבל אנחנו בסך הכל מנסים לשמור על עצמנו.
כי קשה כל כך לסמוך שיקשיבו לנו באמת. שיראו את הצורך העמוק שלנו. שיפתחו את הלב מולנו גם כשאנחנו מבטאים משהו פחות הרמוני. קשה כל כך – שאנחנו מראש מוותרים על תקווה, ומאכזבים את עצמנו במו ידינו ומשיגים את התוצאה הלא רצויה – אבל הי! עשינו את זה בכוחות עצמנו, כך שאין לנו את מי להאשים.

אז המתמטיקה – כשאנחנו מדברים רק עם הבנאדם שבראש – הסיכויים שנקבל את מה שאנחנו רוצים יורדים בחצי לפחות, וגם הרחקנו אותו מאתנו עוד יותר.

כשאנחנו שולחים יד החוצה. כשאנחנו מדברים באמת – לפחות נתנו מקום לתקווה.

ותקווה היא דבר חשוב.

רק אומרת.