רובנו רוצים תשובות ברורות.
אנחנו מעדיפים (כמובן) שהם יפרגנו לגמרי ויגידו לנו "כן" (על ההרשמה לקורס ההוא, על ללכת למסיבה ההיא, ואצל הא-מונוגמיים – על הרצון לצאת לדייט עם עוד מישהו).
או –
שלפחות יגידו לנו "לא" – אבל ברור. שיהיו החלטיים וחדים בתשובה. למשל – שיבקשו שנוותר ונישאר.
הקטע המאתגר באמת הוא – התשובות האפורות, אלה שבין לבין.
התשובות שאומרות – "בסדר. לך. אבל אני קצת מתבאסת".
או "בסדר, תרשמי לקורס. אבל קשה לי שמוציאים עכשיו עוד כסף".
זה מעצבן התגובות האלה.
זה עושה תחושה לא ברורה כזו.
אנחנו נצא בסדר אם נעשה מה שאנחנו רוצים? או שהם מצפים שנוותר?
זה יכול לשגע.
כי אנחנו רוצים שזה יבוא ברור. שיתנו לנו תשובה חד משמעית.
שה"כן" יבוא בלי תג מחיר בבקשה.
אנחנו לא רוצים להרגיש לא בסדר.
אנחנו לא רוצים להרגיש את האשמה. את הידיעה שאנחנו עושים משהו – ומישהו אומר כן, אבל בחצי כוח, ובכל זאת מתמודד שם עם קושי.
ואז יכול להווצר מעגל התבאסות – כי הם באמת עושים מאמץ (ורק רוצים הכרה בכך) ואנחנו מתבאסים שהם בכלל משתפים אותנו שזה מאמץ בשבילם.
אז מה עושים במקרים האלה – של "כן" שמגיע יחד עם מילים שמשתפות שיש כאן התמודדות?
[=] כדאי לבדוק איתם אם יש כאן "כן" אמיתי ונכונות אמיתית להתמודדות – להבדיל מריצוי (חמוץ כזה) שאחר כך צריך "לשלם עליו".
אנשים יכולים לבחור להתמודד עם אתגר מתוך נדיבות ורוחב לב כלפי אהוביהם.
אבל אם הם מרצים (ועושים את מה שהם עושים מתוך כיווץ ולא מתוך התרחבות) – זה משהו שכדאי לדעת ולשים אליו לב. ריצוי לאורך זמן גובה מחיר מהקשר עצמו.
[=] כדאי לתת אמפתיה – גם אם אין לנו כוונה לוותר על התוכניות שלנו ואנחנו יודעים שהם עומדים להתאמץ שם, או לכאוב, כדאי להראות להם שאנחנו רואים את הכאב שלהם. את המאמץ. להכיר בזה.
להגיד משפט כמו "אני מבינה שזה ממש מאמץ בשבילך" יכול להביא להנהון קצת כאוב, אבל גם לתחושה שמבינים…
[=] מעבר לאמפתיה – אפשר להביע הוקרה – אם מישהו מתמודד עם קושי – כדאי להמנע מלבטל את הקושי (דוגמאות: "טוב, בכל מקרה זה אמור היה להיות XXX אז זה לא אמור להיות יותר קשה", או "מה את מתלוננת? זה את ש XXX") הביטול של הקושי גורם לכך שהאדם גם מתאמץ וגם מרגיש שלא רואים אותו בכלל.
להפך – כדאי להראות שאנחנו מעריכים את המאמץ שנעשה בשבילנו כאן. הוקרה נותנת כוח גדול ותחושה שהמאמץ נראה.
הבסיס של כל זה הוא ההסכמה של שני הצדדים לחיות באפורים.
הסכמה לקבל את זה שלא תמיד יש תשובה מפרגנת וחד משמעית, הסכמה שלפעמים יש מאמץ, ולפעמים הוא קורה בשבילנו, ולהכיר בהתמודדות – ולהוקיר, ובעיקר לכבד את אלה שמסכימים להתמודד שם.
זה דורש מלא מעט אנשים התפתחות ותהליך להסכים לקבל את זה שמשהו שאנחנו רוצים מזמן התמודדות בחיים של אדם אחר – ולהשלים עם זה. שכך הם בחרו. ולא להרגיש רע.
ואם אנחנו בצד שמתמודד?
[=] כדאי לשים לב שאנחנו בוחרים בהתמודדות שלנו (ולא פועליים מתוך ריצוי או ציפיות של אחרים).
[=] כדאי לתקשר לאחר – שאנחנו בוחרים בהתמודדות ועושים זאת מבחירה (הגבול בין לשתף אנשים אחרים שיש לי מאמץ – לבין לסחוט אותם רגשית – יכול להיות דק כשערה).
[=] כדאי לבדוק אם יש דברים שיוכלו לעזור לנו שם – ולבקש את העזרה הזו.
ולסיום אגיד שהתמודדות היא לא בהכרח דבר רע.
דרך התמודדות עם אתגרים (פיסיים, מנטליים, רגשיים) יכולה להווצר גדילה שנודה עליה אחר כך.
