לפני כמה ימים מצאתי פתק שהוא כתב לי: "איזה כיף לי 🙂 יש לי אותך…"
חייכתי. זה היה כל כך נעים.
כמה ימים אחר כך התקשרתי הביתה והוא בדיוק הרדים את הילדה. ענה בלחש. דיברנו דקה, ובסוף, אמרתי לו "אני אוהבת אותך" אבל הוא כבר לא שמע. הוא כבר ניתק.
ומשהו בי קצת התכווץ.
וחשבתי לי – עד כמה אנחנו משתמשים באנשים שסביבנו כמראה.
הפתק – גרם לי לחוש כמו ברגע שבו אני מסתכלת במראה ונראית טו-אוב! פשששש.. השתקפות מלהיבה!
חייכתי אל הבבואה שנשקפה שם.
הניתוק – גרם לי להרגיש (לרגע. לשניה) לא מלהיבה. לא מעניינת.
תפסתי את זה. אאוץ'.
עצרתי רגע.
אני מתבוננת באהובים שלי ומשתמשת בהם כמראה!
כשתשומת הלב מרוכזת בי – זה אומר לי משהו על כמה אני חשובה, אהובה, מעניינת, נחשקת.
כשתשומת הלב אינה עלי, כשהם עסוקים במשהו אחר (או במישהי אחרת) – האם זה אומר שאני לא חשובה? לא אהובה? לא מעניינת? לא נחשקת?
בחיי!! לפעמים בא לי שהם יתנהגו אחרת – רק כדי שאני ארגיש טוב.
זה קצת כמו לרצות שהמראה, מיוזמתה, תעשה משהו אחר, בעצמה! – כדי שאני אראה יותר טוב לעצמי.
ואז עלתה השאלה – ואיפה אני?
אם נמשיך באנלוגיה – מה אני, בצד הזה של המראה, עושה?
ואז שאלתי את עצמי:
אני רוצה להרגיש חשובה? האם אני חשובה לעצמי? מה עשיתי היום כדי להרגיש שאני חשובה לעצמי?
אני רוצה להרגיש מרגשת? האם אני מרגשת את עצמי? מה עשיתי כדי לרגש אותי לאחרונה?
שאלות פשוטות.
וכששאלתי אותן משהו התרחב.
אין לי הרבה שליטה על מה שעושה הצד-של-המראה.
אבל יש לי הרבה כוח כשזה הצד שלי.
ומציעה לכם לשאול את עצמכם: מה אתם עושים כדי לרגש את עצמכם? כדי להרגיש חשובים? אהובים?
