נפילות האנרגיה
בדרך כלל אני אדם די אנרגטי. אבל בתוך כל אתגרי החיים, היוזמות והחוויות, האתגרים הרגשיים והנפשיים והפיסיים, לפעמים אני מוצאת את עצמי מרוקנת וחסרת כוחות, חסרת חשק לקום ולעשות את הדבר הבא.
רואה את זה גם בקליניקה – אנשים שחוו כמה שנים של תנועה, שינויים, יוזמות, עשיה ותנועה – פתאום לא רוצים לצאת מהבית, לא רוצים ליזום שום דבר.
וזה יכול להיות קצת מבהיל. בעיקר לאנשים יזמיים ואנרגטיים. כי בזמנים כאלה הם לא מזהים את עצמם.
ואני רוצה לספר לכם משהו שעוזר לי במצב הזה.
השיטה שעוזרת לי להתמלא בכוחות
למדתי פעם שיעור נפלא שמדבר על שני חלקים שבתוכנו:
חלק אחד – אוהב את החדש, השונה, ההרפתקה, היוזמה. הוא רוצה קדימה, ובכלל לא רוצה לחזור אחורה על מה שכבר מוכר לו. זה משעמם לו – מה שהוא כבר מכיר.
ויש חלק אחר – שאוהב את המוכר והידוע, השגרה, הבסיס. הוא זה שאוהב לאכול במסעדה את אותו אוכל מוכר. הוא זה שאוהב לחזור לאותם מקומות שהוא כבר מכיר.
השיעור דיבר על כך שהיחס שבין החלקים האלה היה אמור להיות שני שלישים של תנועה וחידוש, ושליש של ביסוס, שגרה, השלמת משימות.
אבל בתקופתנו זה השתנה – ואנחנו חיים 9/10 מהזמן בצד המחדש והמשנה.
ואולי הדבר הכי חשוב בכל הסיפור הזה הוא – שהחלק הזה, שאוהב את המוכר והידוע, הוא גם זה שמחזיק את המפתח לתחושת הרווחה והאנרגיה שלנו.
כשהוא מאוזן ומוזן – הוא ממלא אותנו בתחושות טובות של כוחות ושלווה.
אבל כשהוא מרוקן – הוא יכול להפיל אותנו לגמרי. לרוקן אותנו מאנרגיה. ועוצמתו מאד גדולה.
שני החלקים האלה עומדים בתוכנו זה מול זה וביניהם מראה.
ההרפתקני שביניהם רואה במראה רק את עצמו.
והאחר השגרתי, אוהב המוכר – רואה גם את ההרפתקני וגם את עצמו.
ובדרך כלל הוא מרגיש נטוש. לא רואים אותו.
וכשהוא מרגיש נטוש כל כך שזה כבר בלתי נסבל – שם מגיעות נפילות האנרגיה, אנחנו מוצאים את עצמנו בלי כוחות, לפעמים אפילו ממש חולים.
אז מה עושים?
מה שיפה הוא – שמספיק להזין את החלק הזה שבתוכנו מעט – כדי להחזיר לו את האיזון שהוא זקוק לו.
והדרך שאותו שיעור מציע לעשות את זה – היא נעימה להפליא:
מה שעוזר, זה למצוא משהו שאנחנו מאד אוהבים לעשות.
משהו שאנחנו אוהבים לעשות עוד מאז שהיינו ילדים.
למצוא דבר כזה – ולעשות אותו – פעם פעמיים בשבוע. למשך חצי שעה או שעה.
לעשות אותו בידיעה שאנחנו עכשיו מזינים את החלק הזה שבנו.
זה כמו לחבר את הנייד למטען
השבוע, בקליניקה, מצאתי את עצמי אומרת ש- זה כמו לחבר את הנייד למטען.
הנייד עושה המון דברים שהם מטרת קיומו – שיחות, וגלישה, וצפיה בתכנים וניווט ומשחקים ועוד אלף פעולות אחרות. אבל יש את הזמן הזה, שבו כביכול הוא לא עושה שום דבר, אבל שוכב שם מחובר לצ'ופצ'יק הקטן הזה…. ובמשך זמן מה נראה כאילו שום דבר לא ממש קורה – אבל קורה שם משהו חשוב.
זמן הטעינה הזה הוא מה שמאפשר את כל הדברים האחרים.
אחד המטענים בחיים שלי זו הקריאה.
אני זוכרת שפעם עברנו בית לאזור חדש בארץ, וגם החלפתי מקום עבודה.
הכל הכל השתנה תוך כמה ימים.
ואני זוכרת את עצמי בבית החדש. יושבת על ערמה של ארגזים. לא פרקתי. לא סידרתי. ולא עשיתי שום דבר שהיה נחוץ! ישבתי וקראתי ספר ולא הייתי מסוגלת להניח אותו מהיד.
אחרי זמן מה כזה פתאום היה לי כוח לעמוד, להניח את הספר, ולהתמודד עם המציאות.
גם בישול עושה לי את זה. גם לצאת לטבע. גם לרקוד.
גיליתי שאני יוצאת מפעולות כאלה עם יותר אנרגיה מזו שהיתה לי כשהתחלתי.
טוב להכיר את המטענים שלנו
כדאי לשים לב – מה דורש מאתנו כוחות (לא תמיד זה רע – לפעמים זה כמו להיות הנייד שפועל ומשתמש בבטריה).
וגם לשים לב – להקדיש קצת זמן (לא צריך הרבה!) למה שממלא אותנו, מטעין ומחזיר לאיזון ול"מצב פעולה" משופר.
נסו לשים לב: מה זה אצלכם? אילו פעולות הן המטען שלכם?
ומתי עשיתם אותן בפעם האחרונה?
