כשבחרנו לפני שנים באורח חיים פוליאמורי קלטתי כמה קשה לתת לעצמי לגיטימציה לרדת מהשביל ה"רגיל".
אני זוכרת שבאותה שנה היה מצעד גאווה.
הרבה שנים לא ממש הבנתי את הקטע המוחצן כל כך של מצעדי הגאווה. ובאותה שנה האסימון נפל.
פתאום הבנתי שגם אני חיה אורח חיים כזה, "סוג של" גאה, שגם אני מ"ההם", שיש אנשים שישפטו את הבחירות שלי. שלא יבינו. שיחשבו דברים.
או יגידו דברים.
שיתרחקו.
פתאום הבנתי את הרצון להתרחב, לנוע בעולם בלי כיווץ.
באותה תקופה עוד חיינו בארון.
בשנים הראשונות מעט מאד אנשים ידעו על הבחירה הזו.
אני חששתי בעיקר ממה שיגידו האנשים הקרובים – המשפחה, אנשים בקהילה הקרובה (אנחנו חיים בישוב קטן והחלטנו עוד בתחילת הדרך שלא ליצור קשרים רומנטיים עם אנשים בקהילה הקרובה – אבל הדעות שלהם הפחידו אותי מאד מאד).
בהתחלה שמרתי על הפרטיות של הנושא הזה בקנאות עזה.
מתחת לצורך בפרטיות היתה בושה. התביישתי שידעו.
כל הקונוטציה הזו של אהבה ומיניות עם יותר מאדם אחד התישב על תפיסת עולם שמקשרת מיניות למשהו לא נקי, לא ראוי. זה מושרש עמוק. כל כך עמוק.
זה דרש תהליך להפסיק להתבייש.
ואני זוכרת את רגע השינוי.
זה היה רגע שבו הסתכלתי על עצמי במראה, ועצרתי ושאלתי את עצמי: במה אני מתביישת בעצם?
בבחירה של אנשים מבוגרים, חופשיים, להתחבר בקשרים רגשיים (וגם מיניים) – באכפתיות ובאהבה – מתוך ידיעה, מתוך רצון, מתוך אותנטיות ושיתוף של כל הנוגעים בדבר והרבה הרבה תקשורת והתחשבות הדדית.
אני מתביישת באהבה?
אבל…
אהבה היא דבר נפלא.
מיניות היא דרך תקשורת וגם היא דבר טבעי שהוא חלק מהעיצוב האנושי.
ושם, מול המראה, פתאום עלתה בי תהיה – איך אהבה ומיניות הפכו דבר להתבייש בו?
איך זה שהדברים הכי טבעיים שקושרים בין בני אדם בצורה הכי רכה – הפכו לדבר מבייש?
(ואני מתייחסת כאן לאהבה ומיניות שמחברים אנשים מבוגרים שעושים את כל זה מרצון ובחירה עם דאגה לגבולות ולבריאות).
וכשהפסקתי להתבייש עול גדול ירד ממני.
הקלה.
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהתחלתי לעסוק בתקשורת מקרבת, אני מלווה בקליניקה, בקורסים ובסדנאות (בין היתר) הרבה מאד אנשים שבוחרים באורח חיים א-מונוגמי-אתי מכל מיני סוגים.
"א-מונוגמי" – אומר שהם בוחרים להתחבר ליותר מאדם אחד רגשית או מינית, "אתי" – אומר שהבחירה הזו מתוקשרת וידועה לכל מי שנמצא ברשת הקשרים הזו.
שכולם בוחרים לחיות כך יחד עם האתגרים שזה מעורר.
הירידה מהכביש הסלול של המונוגמיה לאורח חיים א-מונוגמי זה כמו לרדת מכביש שש לשביל הרים סבוך ומפותל.
יש הרבה פחות וודאות (או לפחות הרבה פחות מראית עין של ודאות),
יש הרבה יותר בחירה.
צריך למצוא את הקצב הנכון, ליצור את הכללים (כי אין כלל אחד), לברר רצונות וצרכים, להתחשב בכמה אנשים – וזה לא תמיד קל – בעיקר כשאנחנו פוגשים בתוכנו תפיסת עולם שונה ואחרת (ושיפוטית) שהוחדרה דרך תרבות שלמה.
אחד הדברים הכי קשים זה – חוסר הלגיטימציה.
וזה גורם לכך שלא תמיד יש עם מי לדבר על האתגרים הללו!
רוב האנשים, כמו שאנחנו היינו, מתחילים את דרכם בארון.
הסביבה הקרובה לא יודעת על הבחירה – ואם היא יודעת – הרבה פעמים היא שופטת או מבוהלת.
אז לא רק שזה מאתגר בפני עצמו – זה מועצם! כי מה שפוגשים מסביב הוא שיפוט או חוסר הבנה.
ודרך אגב – פגשתי גם אנשים שנפגעו מטיפול על ידי מטפלים שהגיעו עם דעות קדומות ובלי ידע מקצועי עדכני בנושא.
לשמחתי בשנים האחרונות השיח על הנושא הזה נהיה נוכח יותר.
עדיין יש הרבה חוסר הבנה – למשל מחשבה שאשה שבוחרת לחיות כך בהכרח רוצה לשכב עם כל גבר (ממש לא!),
או שהבחירה הזו היא בעיקר בגלל רצון במיניות (לפעמים אפילו ההפך! יש אנשים א-מיניים שאורח החיים הזה מאד מתאים להם),
או שאנשים שחיים כך לא מסוגלים ליצור מחויבות (הוכח מחקרית כלא נכון ואפילו הפוך)
או שזה מעיד על כך שהקשרים בבית לא טובים (גם זה הרבה פעמים הפוך).
ככל שהנושא מדובר ונפתח – גדלה גם הלגיטימציה לבחור כך, וגם האפשרות לקבל כלים להתמודד עם האתגרים שאורח חיים כזה מביא איתו.
אז זה נפלא שבשנים האחרונות נוצרים יותר ויותר מרחבים של שיח ולימוד שתומכים באנשים שבוחרים לחיות כך.
ואחד המוצלחים והאיכותיים שבהם הוא כנס פריליישנשיפ.
מדובר בכנס של שלושה ימים שמאגד את טובי המנחים בארץ בתחום הזה. מנחים שמחזיקים הרבה מאד ידע ונסיון, נקודות מבט שונות.
ובעיקר – זה כנס שבו יש לגיטימציה לדבר על הנושא הזה, לחלוק שאלות ולשוחח עם אנשים שחיים כך – בסביבה נקיה משיפוט ודעות קדומות.
מגיעים לכנס אנשים שחיים כך שנים רבות וגם כאלה שסקרנים לשמוע על האפשרות לחיות כך – ויכולים להחשף לסדנאות תוכן וגם לפאנלים של אנשי טיפול ושל אנשים שחיים כך ומספרים על הבחירה הזו.
בחודש הבא יערך כנס פריליישנשטיפ השלישי (לשמחתי יצא לי להנחות בכל הכנסים עד כה ובאמת מלאת הערכה לדוד כהן צדק שיזם את יצירת המרחב פורץ הדרך הזה).
אני עומדת להנחות סדנה על התמודדות עם דילמות באורח החיים האמונוגמי, וגם להשתתף בפאנל של מטפלים עם נסיון של עבודה עם הקהל הזה.
אם תגיעו לשם – מוזמנים לגשת ולהגיד לי שלום!
אם זה מסקרן אתכם – הנה הפרטים להרשמה >>>
ובתמונה: אני היום, הרבה יותר בנוח מול המראה… 🙂
