בקהילה הא-מונוגמית עולים לפעמים דיונים מה זה פוליאמורי "אמיתי".
הדיון התיחס במיוחד לזוגות ותיקים שפותחים את הקשר, ויש להם תשוקה וסקס "בחוץ" אבל בבית יש פחות או אין בכלל.
ועלתה האמירה – אם יש תשוקה בקשר אחד אבל אין תשוקה באחר – אז זה אומר שזה לא פולי אמיתי!
עלו אמירות שאלה "נישואי נוחות". שמה שיש להם בבית זו "לא זוגיות". לא באמת. ועוד אמירות כאלה.
וביליתי עם המחשבות על זה קצת. ובא לי לשתף.
קודם כל – בעיני – לכל אדם יש את החופש להחליט מהי זוגיות בשבילו.
(או במילים יותר חדות: מי שם אותנו להחליט מה זה "זוגיות" בשביל מישהו אחר?).
התרגלנו לחיות בחברה שבה יש מדרג ברור של השלבים של חיי הזוגיות, כשזה מתחיל (במגזר החילוני) מדייט, ואז יוצאים יחד, ואז בלעדיות, ואז עוברים לגור, ואז מתחתנים וכן הלאה..
התרגלנו שיש "דרישות" שצריך למלא כדי להיות מוגדרים כ"זוג".
אבל בואו נחשוב על זה מחדש!
לכל אחד יש צרכים שונים, שפות אהבה שונות, נטיות שונות – ויש אנשים שבשבילם קשר אינטימי כולל מיניות, ויש כאלה שבשבילם – לא. והוא עדיין יכול להחשב קשר זוגי משמעותי וחשוב ועמוק.
מי אנחנו שנגיד לאותו אדם – אתה לא בזוגיות?
אז התרבות שמה קו כזה של קיום מיניות כסמן של קיום הזוגיות.
אז מה?
זה משהו שאנשים החליטו. מתישהו.
מי אמר שהם צדקו??
אני מציעה שכל אחד ידבר על צרכיו שלו. כל אחד יכול להחליט שבשבילו קשר בלי תקשורת או בלי מין או בלי… משהו – זה לא מתאים ולא מספק.
אבל ללכת משם ולהגיד שאוביקטיבית זו לא זוגיות? זו הכללה. והיא לא נכונה לכולם.
אם נתיחס ברצינות למחקרים – הרבה זוגות מונוגמיים חיים עם מעט מאד או בלי מיניות בכלל אחרי כמה שנים. האם הם לא זוגות? מי יחליט?
האם הנכונות לבלות שנים יחד באותו בית, לסעוד אחד את השני לעת זקנה, לגדל ילדים יחד, לנהל חשבון בנק משותף – כל זה לא נחשב?
ומה לגבי קשר רגשי עמוק? חברות נפש?
ומה לגבי אנשים שבגלל נטיה חיים כמעט בלי או בלי מיניות אבל עדיין נמצאים במערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות – האם זו לא זוגיות?
בואו נאפשר לאנשים להחליט מהי זוגיות בשבילם – בינם לבין עצמם, ועם הפרטנרים שלהם – ונאפשר להגדרה הזו להיות אישית (או זוגית) – בהתאם לצרכים הספציפיים של אותם בני אדם.
