זה קרה בשעות אחר הצהריים.
הלכתי באחד משבילי הישוב, ופתאום: נחש!!
הוא היה גדול מאד (לפחות שלושה מטרים), והוא כנראה נבהל ממני – אז הוא הניף במהירות ובהפתעה את פלג ראשו מולי בגובה של כחצי מטר.
אהההה!!!!
באותו רגע קרה לי דבר שקורה רק בסרטי מדע בדיוני.
שיגרתי את עצמי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני בערך 3 מטרים מהמקום שבו עמדתי כשראיתי אותו.
מאז – כל פעם שאני עוברת באותה נקודה בשביל – משהו בי זוכר.
משהו מחפש נחש.
המון פעמים כשעולה פחד או סלידה בקשר לפתיחת היחסים, זה בעצם טריגר שעורר סיפור עתיק מהעבר שהסיטואציה הנוכחית מזכירה באיזו דרך.
זה קשור לדרך שבה המערכת שלנו מתוכנתת להגן על עצמה.
כשמשהו מכאיב או מבהיל אותנו מאד המוח שלנו לומד – שצריך להזהר מהדבר הזה. הוא מקטלג את נתוני הארוע – ואז כשקורה ארוע שדומה בפרמטרים כלשהם – הוא יעלה בנו תגובה של פחד. או של זהירות. או של סלידה.
אני זוכרת שהבנתי פעם, למשל, שצבע שיער של אחת מהחברות של בן זוגי לאורך השנים, הזכיר לי צבע שיער של אשה מהעבר שהתנהגות שלה גרמה לי כאב – וכל פעם שראיתי את החברה החדשה – משהו בי התקומם. לקח לי זמן להבין שזה פשוט הזכרון ההוא שמופעל – ואין להפעלה שלי שום קשר לאשה שלפני.
החיים בא-מונוגמיה הם מבחינתי מסע אדיר של התפתחות אישית – בעיקר בגלל שדה הטריגרים העשיר שהם מפעילים.
כשמסכימים לחיות כך – זו בעצם הסכמה לחיות במצב שבו כנראה ילחצו כפתורים ויופעלו כל מיני זכרונות ישנים של כאב. זו גם הסכמה לחפש דרך להתמודד עם הטריגרים האלה לא דווקא בהמנעות מראש מעצם קיומם.
וזו שאלה ששווה לשאול את עצמנו: האם הכאב והפחד שאנחנו חשים באמת קשורים למצב ספציפי נוכחי – או שהמצב הנוכחי רק מציף כאבי עבר שמבקשים מבט נוסף וריפוי?
