יצא לכם לשאול את עצמכם איך אומרים בעברית kindness?
ה-Google Translate אומר "חסד" אבל זה לא מרגיש לי מדוייק.
טוב, בכל מקרה, תשמעו סיפור.
נסענו הבוקר לכמה שעות לעין ג'ונס (למי שלא מכיר, זה מאחורי חמת גדר, ממש ליד גדר הגבול, וזה מעיין מים חמים שנובע בתוך בנין בטון הרוס, בלי גג).
אז עד שנסענו והלכנו והגענו – ראינו שיש לא מעט אנשים בתוך המבנה.
את האמת? אני הרבה פעמים נרתעת כשיש הרבה אנשים במקומות כאלה.
אני לא גאה בזה אבל מודה שאני קצת סנובית מעיינות.
או (אם אגיד את זה עם יותר חמלה עצמית) נורא רגישה.
כשיש הרבה אנשים זה רועש וצפוף ולא נעים לי.
אבל בכל זאת – החלטנו להכנס.
אז נכנסנו דרך משקוף בטון ריק מדלת, ועברנו את החדר הראשון שהיה די עמוס באנשים, וטיפסנו דרך פתח בבטון אל החדר שאחריו, ומצאנו לנו פינה בחלק הפנימי, ונכנסנו למים.
הגוף הגיב ראשון. המים במעיין חמים. נהדרים. אוהה כמה נעים.
אבל היה איזה ניגוד.
קשה להרפות לגמרי.
המקום – מחוספס.
קירות בטון מפוררים, גרפיטי, לכלוך. כוסות ובקבוקים פזורים, חלקם צפים במים, שברי זכוכית, גרביים שנשכחו, עטיפות חטיפים, חתיכות ניילון…
ובעוד אני מנסה לישב בתוכי את הניגוד הזה תפסה את עיני אשה צעירה ארוכת שיער ועדינת גוף.
נזכרתי שהיא ברכה אותנו בחיוך שקט לשלום כשנכנסנו למבנה.
עכשיו היתה במים לידינו.
והיא לא אמרה דבר.
רק נעה בדממה במים החמים, עברה לאט לאט סביב המעיין ואספה ומילאה שקיות באשפה.
משהו באוירה המפוקסלת המפוררת התחיל להשתנות.
בלי מילים החלו להצטרף אליה אנשים צעירים שהיו שם.
אחד מהם יצא מהמים, ניגש ולקח כמה שקיות שהיא מילאה והתכוון ללכת לכיוון היציאה.
היא קצת התנגדה, "אני יכולה לעשות את זה תכף".
"תני לו להיות אביר".
היא חייכה.
הוא חייך.
כולם חייכו.
היא הודתה לו.
הוא הזדקף קצת. היטיב את האחיזה בשקיות – ויצא.
היא המשיכה בתנועותיה העדינות.
לאט לאט הנקיון הפיסי שקצת השתפר הביא איזה שקט נוסף.
עוד אנשים פנו אליה, הודו לה.
עצם ההודיה שעלתה בתגובה למעשה הפשוט, השקט, היפה, או שאולי היו אלה המים החמים שבקעו ממעמקים – משהו שם טווה חוט עדין שחיבר בין האנשים שהיו שם במעיין.
והחוט הזה נרקם לשיחה.
בהתחלה עלו ההבדלים המוכרים – חיסונים כן או לא, ימין ושמאל…
ואז – השיחה טיפסה לאיזה מישור אחר – וכולנו שמנו לב לנטיה להקשיב למי שחושב כמונו, ולקושי להקשיב למי שלא.
ואז המשיכה השיחה לעסוק באוירה שנוצרת כשעולים נושאים כאלה. והכמיהה למצוא שלווה ושיח של שלום גם כשיש הבדלים.
ופתאום עיניים הביטו בעיניים ככה ישר.
בלי מבוכה.
בלי ההטיה ההרגלית שגורמת להגליץ' את המבט סביב אנשים-שהם-לא-כמונו-ואנחנו-לא-מכירים-ולמה-הם-פה-בכלל-שילכו-כבר.
וכדרכם של ישראלים – אנשים ממעגל אחד החלו להגיב לדברים שנאמרו באזור אחר – והקבוצות ההומוגניות החלו להתערבב.
אנחנו התחלנו לדבר עם זוג שהיה שם. האשה, בערך בת חמישים, היתה גלוחת ראש וסיפרה שבדיוק החלה טיפולים נגד סרטן. עוד שני צעירים בני כעשרים ניגשו והצטרפו גם הם ועמדו לידה והקשיבו ושיתפו כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם.
ופתאום – כולנו היינו יחד.
וכולנו היינו שם במים – וכולנו פשוט בני אדם.
בלי תפקידים.
בלי זרות.
כמו שאנחנו.
ובהעדר המתוק של הניכור נשלף קנקן תה וקנקן קפה, ומישהו שלף עוגיות, וכולם כיבדו את כולם עם המלצות חמות, בלהג הזה שפירושו "אנחנו":
"רוצה עוגיה?"
"יש לי גם גביניות!"
"וואו.. זה לואיזה?"
"כן. מהגינה. טוב נכון?"
"מהגינה?? וואלה. כל הכבוד. מעולה!!".
וזרים גמורים הפכו בקלות ללא זרים, כמו אצל הילדים שלא איבדו את הקסם הזה.
פתאום כולם היו – אנשים.
וכמונו.
ויחד.
(ופתאום שמחתי שהם שם. כולם)
כמה פשוט זה היה.
ועכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה אני חושבת, שאולי צדק המתרגם של גוגל, ושאולי kindness זה באמת סוג של חסד.
ועולה עוד מחשבה: שיש קשר בין kindness לבין להיות of kind – סוג של אחווה שמתאפשרת כשאנחנו… פשוטים.
(בתמונה: אחת אשה מרוככת ממים, חסד ואחווה)
