עוצמתה של הפגיעות

הו כמה ניסיתי להיות הכי חזקה, הכי עמידה, הכי מצטיינת, שלא יראו עלי רגע של חולשה, שלא יראו את הפחד, שלא יראו את סימני השאלה…
זה היה מעייף מאד. (שוב ושוב, כמו מנטרה: רק שלא יראו. רק שלא ירגישו….).

ואולי הם לא ראו. אבל אני הרגשתי כאילו אני עטופה בניילון נצמד. טריה למראית עין, אבל מבודדת.

ואז? משהו השתנה. לא יכולה לשים את האצבע מתי, ולמה, אבל תודה לאל שכך ארע.

גיליתי את עוצמתה של הפגיעות.

נו. שיראו. שידעו.
מי שאני, כמו שאני.
עם הבליטות והשקעים.
עם החששות. עם הפחדים.
עם חוסר הבטחון… אוף. כמה חוסר בטחון.
עם הרגעים היפים ועם הלא-כל-כך…
ככה. קצת פרומה בקצוות.
קצת חבוטה לפעמים.
קצת סוערת.
לא מושלמת.
לא תמיד הכי מצטיינת.
קמה. נופלת. מועדת. ושוב קמה, משפשפת את המכה.

אנושית.
אנושית להכאיב.

ובתוך השבריריות הזו, העקמומית, מצאתי כוח.
הניילון הנצמד הוסר. ופגשתי אנשים. והם אותי.
ונגעתי בהם. והם נגעו בי.
ובמגע הזה עברו ניצוצות של חיים, ונהרות של חמלה, ולפעמים חיוך.
ולא הרגשתי עוד לבד. וגם הם לא.
וגם הפחד שכך. כי לצידי עמדה כעת – עוצמתה של הפגיעות.