"עוד פעם היא איתו בווצאפ באמצע סופשבוע משפחתי"
"עוד פעם הוא מבקש לקבוע איתה. אין רגע מנוחה"
"עוד פעם יש אצלו מצוקה והיא רוצה ללכת אליו. אבל קבענו! והנה! עכשיו היא שוב משנה"
אני שמה לב ששוב ושוב אני רואה את זה בקליניקה (ותכל'ס? לפעמים גם בחיים) – את הקטע הזה – שעצם קיום השיחות בנושא הפולי, או התיאומים או שינויי תוכניות יוצרים תגובה רגשית חזקה.
וקלטתי השבוע:
יש פה שני דברים להשלים איתם:
אחד – זה האתגר הנקודתי עצמו שאיתו צריך להתמודד ברגע נתון (שינוי התוכנית, קביעת דייט ביומן)
והשני – זו ההתמודדות עם עצם קיומו של האתגר הזה (וכל אחיו האתגרים הנוספים שסביב הקשרים הנוספים).
נכון – יש את האישיו עם העניין הנקודתי שצריך לקבל עליו החלטה, אבל המון פעמים – התרעומת, הכעס, המטען מתייחסים לזה שהנושא הזה *כולו* עולה שוב.
ושוב.
ושוב.
וחשבתי לי –
אנחנו בוחרים דברים שאנחנו מסכימים שישפיעו לנו על החיים – בוחרים מקום עבודה שדורש זמן ומשאבים, מביאים ילדים לעולם על כל טריליון הדברים שזה דורש מאתנו.וכשאנחנו בוחרים בלב שלם מסלול כזה שדורש מאתנו משאבים של זמן ומאמץ – אנחנו באיזשהו מקום מסכימים להתמסר לאתגרים היומיומיים שהוא מביא (גם אם לפעמים נאנקים תחת הנטל).
אנחנו יודעים שכשמביאים ילדים זה אומר שיש כביסה שתגיע עם הסיפור הזה, וביקורים אצל הרופא, ועניינים חברתיים. וגם אם אנחנו מתלוננים – אנחנו מקבלים את עצם הקיום של האתגרים המתמשכים האלה.
אבל כשזה מגיע לפולי – לפעמים לוקח זמן לקבל שהנושא הזה נמצא שם כדי להשאר.לקבל את זה שזה עניין שיופיע שוב ושוב עם חוסר הנוחות המובנית בזה.שיגיעו אתגרים נקודתיים שמתלווים לזה בחיי היומיום – תיאומים, ושינויים של היומן, וזמנים שהפרטנרים שלנו יהיו מרוכזים לכמה שעות (או ימים) באדם אחר.
אז כשאנחנו בוחרים באורח החיים הזה – כדאי לבדוק אם אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את הנוכחות היומיומית של ההתמודדויות האלה כנתון – כמו – שכשמביאים ילדים – די בטוח שזה אומר שתהיה יותר כביסה.
כשמתיחסים לעצם הקיום של האתגרים האלה כעובדה – ולא נאבקים בעובדה הזו שוב ושוב ושוב – זה מפנה אנרגיה להתמודד עם האתגרים הקטנים עצמם.
והעיקר? לזכור את הקסם.
כשמביאים ילדים מביאים אותם בגלל הקסם המופלא שיש בזה (ולמרות הכביסות הצפויות).
כנראה שכך זה גם בפולי.
וכן.
זה בצל בתמונה.
