איך להתמודד עם הקורונה במערכות יחסים פוליאמוריות

להתמודד עם הקורונה במערכות יחסים פוליאמוריות איז א ביטצ’. 

זה לא שזה כל כך פשוט בימים רגילים.

בואו. גם מערכת יחסים זוגית מונגמית זה לא הכל פרפרים ונצנצים.

אבל פולי מביא אתגרים רגשיים ולוגיסטיים ספציפיים שמהווים אתגר כזה או אחר לרוב מי שחי ככה. 

והקורונה – הביאה אתגרים מוגברים. 

אני שומעת פה הרבה על השאלה – להפגש או לא? 

וזו שאלה מורכבת אם אחד הצדדים חי במערכת יחסים שבה הוסכם ששומרים על הסגר בצורה הדוקה ולא נפגשים עם אף אחד מחוץ למשק הבית, והאחר – פחות מקפיד ומאד כמה להפגש.
יכולות להווצר הפעלות שנובעות מהרצון של אחד מבני הזוג להפר סגר כדי ללכת להפגש עם פרטנר/ית – וההתמודדות עמן. 

יכולים להווצר קונפליקטים שנובעים מהרצון של אחד להיות מוגן מקורונה והאחר – שרוצה דווקא להשתתף בפעילויות שחושפות לעוד אנשים כמו הפגנות או מפגשים שבכל זאת קורים, או שיש עוד פרטנר בתמונה שכן נחשף לעוד אנשים – ופתאום הרשת נהיית מורכבת.

התסכול, הגעגועים ומערכת העקרונות השונה יכולים ליצור לא מעט חיכוך.


אבל יש עוד אתגרים.

למשל – תקשורת. 

יש זוגות שמסכמים שלא מתכתבים מהבית עם הפרטנרים האחרים.

בעבר – ההתכתבות והתקשורת יכולות היו להתרחש בזמנים אחרים ביום – כשנמצאים בחוץ, בסידורים, בהפסקה מהעבודה. אבל אם נמצאים יש חל”ת או שהעסק הוקפא בגלל הקורונה – ונמצאים כל הזמן בבית – זה יכול להיות מאד קשה למצוא את המרווח כדי ליצור תקשורת וגם לכבד את הבקשה לנוכחות מלאה בבית. 

גם תקשורת טלפונית לא תמיד פשוטה כשאין הרבה פרטיות וכל בני המשפחה בבית כל הזמן. 

(ואם נוסיף את זה לעובדה שקשה להפגש בפועל – זה יכול להביא את הגעגועים והתסכול לקצוות חדשים). 

וכמובן – עומס ויכולת הכלה שהגיעה לקצה…

יכולת ההכלה שלנו (כך אני סבורה) היא כמו מיכל שיש לו גודל סופי. כל דרישה שיש עלינו, עומס, לחץ, כאב וקושי ממלאים את המיכל הזה. בימים האלה – כשיש הרבה חוסר וודאות, חשש בריאותי (אצל חלק מהאנשים), תסכול, ומגבלות חמורות על דרכים להפגשת עומס (כמו יציאות, בילויים, מפגשים אנושיים, טיולים, נסיעות) – יכולת ההכלה מגיעה לקצוות – וגם גירוי קטן יכול להעלות אותנו על גדותינו. 

באופן כללי, כשמנסים למצוא דרך להתנהל בתוך האתגרים הללו יש צורך בנחישות ופתיחות יותר מהרגיל. 

כמה דברים שאולי יעזרו:

  • לזכור.. יכולת ההכלה היא מוגבלת. גם שלנו. גם של כל מי שמסביב. רק לזכור את זה יכול לעזור להתמודד עם רגעים שבהם אנחנו מגיעים לקצה. זה לא הכל אישי ולא הכל קשור לאתגר שיש לפנינו באותו רגע. לפעמים זה “פשוט יותר מדי”..
  • קשב לצרכים: למרות המגבלות מבחוץ, הצרכים שבתוכנו לא משתנים – אז כדאי לחפש יחד דרכים לענות עליהם – אם יש צורך בחופש ואי אפשר להתרחק לכמה שעות – אולי אפשר לארגן זמנים שבהם יש חופש אישי (אפילו להסגר בחדר, או לצאת להליכה) – ולעשות את זה במודע. גם אם הפתרון אינו מלא – לפעמים עוזר להרגיש שרואים אותנו ואת הצרכים שלנו גם אם המאמץ נותן כרגע רק מענה קטן וחלקי. 
  • גמישות – הצרכים קיימים, אבל הפתרונות צריכים להתעדכן. הרי אי אפשר להתנהל כמו שהתנהלנו לפני הקורונה. ולכן כדאי לבחון מחדש את ההסכמים (נגיד בעניין התקשורת בבית) ולחפש פתרונות שיאפשר מצד אחד קצת חופש ומצד שני – לנשום (נגיד – זמנים קבועים מראש שבהם אפשר לצאת ולנהל תקשורת או שיחות עם אחרים, או להסתגר בחדר).
  • לשים לב להבדל שבין גבולות והסכמים.
    גבולות הם הזכות שלנו לקבוע ריבונות לגבי הגוף שלנו, הזמן שלנו, המרחב והרכוש שלנו. כל אדם יכול לשים גבולות על גופו שלו, על זמנו, על ביתו.
    דוגמא לגבול – “אני לא אפגש איתך אם את הולכת להפגנות כי זה גורם לי להרגיש חשוף לקורונה”.
    אין באמירה הזו דבר שמגביל את הצד השני מללכת – אלא רק הסבר למה תהיינה ההשלכות.
    הסכמים (ויש שיקראו להם חוקים) – הם הגבלות על אדם אחר (“אתה לא תצא ללילה שלם כי לי זה מפריע” – זה חוק – שאדם אחר שם על גופו וזמנו ותנועותיו של אדם אחר).
    בתקופה הזו כדאי לשים לב – מתי אנחנו מדברים על הגבולות שלנו, ומתי אנחנו מנסים להגביל את תנועותיו של האחר. אפילו תשומת לב לדרך שבה אנחנו מבקשים דברים יכולה לעשות הבדל גדול.
    בגלל שהמגבלות מבחוץ כל כך קיצוניות כרגע – אנשים נהיים יותר רגישים לנושא הזה.
    כשאדם שם גבול על גופו שלו – זה יכול להיות אולי לא נעים או מאכזב.
    אבל כשאדם דורש שתהיינה מגבלות על אדם אחר – ואותו אדם נענה שלא מתוך הסכמה מלאה – זה יכול ליצור תסכול ומרירות שיכולים להזיק לקשר.
    הזמן הזה דורש משא ומתן עדין על נקודות כאלה, והקשבה לעצמנו וגם לצרכים של האחרים. 
קורונה בפוליאמוריה