אוי כמה זה שוחק. המטלות, המשימות, הדברים שצריך לעשות, ואלה שלא עשינו.
והחיים זורקים עלינו אתגרים ודברים לא צפויים – אתגרי בריאות, וסיפורים משפחתיים, ואפילו ארועים עולמיים.
ובתוך כל העומס הזה אנחנו עושים לפעמים טעויות, ולפעמים מפשלים או שוכחים או לא מטפלים במה שצריך לטפל.
המוח שלנו, שבנוי לדאוג שנשרוד, מושך אותנו לשים דגש שם – ולהתמקד בכל מה שלא בסדר.
אבל יש רגעים בחיים שבהם פתאום משהו גורם לנו לעצור ולהסתכל על על האנשים שמברכים את חיינו בנוכחותם, ולראות את המאמצים המתמידים שלהם. את הערך שהם מביאים.
ובחיים של זוג – אלה אלפי אלפים של רגעים.
חושבת עכשיו על כל הרגעים שהוא טיפל בילדה כי אני הייתי כבר עיפה מדי.
על כל הרגעים שהביא מהגינה בגאווה לימון חדש, או עגבניה, או פלפל או עלים של בזיליקום.
על כל הרגעים שהוא ישב לידי כשהייתי בבית חולים והקריא לי ספר כדי שאשכח לרגע את הכאב.
על הרגעים שבהם הוא אמר משהו מצחיק והאיר את יומי.
על הנסיעות לקניות והסחיבות הביתה, ועל שטיפת הכלים שיהיה נעים, ועל כל מאות העכבישים והעקרבים שהציל והוציא כדי שלא אפחד.
על הטיולים – שבלעדיו לא היו קורים, ועל המקומות שראיתי וחוויתי בזכותו.
על הקימה לפנות בוקר לצאת ליום ארוך של עבודה כדי לפרנס אותנו.
על שעות ארוכות מול המחשב כדי לדאוג שחשבון הבנק ישאר מאוזן.
על המדפים שנתלו. המנורות שהוחלפו.
על ארוחות שבישל כדי לפנק, ממלא את הבית בריח ובטעם.
על הרגעים בהם הקשיב לי, עד שהדמעות שכחו והלב נפתח.
על רגעים של אהבה ורוך.
על רגעים של הזזת רהיטים לקראת ערבי חג.
על כל הספרים שקראנו יחד.
על הנדיבות שלו כלפי המשפחה שלי.
וכשאני חושבת על זה עוברים בי רגעים רגעים.
אלפים של רגעים.
כי בתוכי יש את הסיפור שלי על עצמי אבל גם את העדות – לסיפור שלו. למאמצים שלו, ללב שלו.
אלה שהכי קרובים אלינו שומעים אותנו הרבה פעמים ברגעי הכעס, החולשה והקושי (האוצרות האלה נמנעים לרוב ממי שלא ממש קרוב). אבל לפעמים שווה לעצור ולספר להם את כל היופי שהינם, וכל המאמצים, הנדיבות והטוב שהיינו עדים לו.
זה כמו דלק.
זה כמו ארוחה טובה.
זה כמו ויטמינים.
ואז, קצת יותר קלים, קצת יותר מחוזקים, אפשר לקום בבוקר.
ולהמשיך.
שווה לחשוב: לחייו של מי אתם עדים? ומה ראיתם שם ששווה הכרה, והוקרה?
