זה בלתי נמנע שביחסים קרובים אנחנו מכאיבים זה לזו (או כל צירוף אחר של זה וזו).
ברוב המקרים זה לא קורה בכוונה.
אנחנו מאחרים, טועים, אומרים את המילה הלא נכונה. שוכחים משהו..
ומישהו כואב.
גדלנו בעולם שבו השפה היא של "בסדר – לא בסדר" והתרגלנו לעשות מאמץ עילאי לצאת "בסדר".
אז אנחנו ממהרים לתרץ למה עשינו את זה, או להסביר למה זה לא היה אמור להפריע לזה שכואב לו עכשיו.
אבל במרוץ הזה – לצאת בסדר – אנחנו מפספסים את הדבר הכי חשוב.
לראות.
לראות את האדם ששם.
לראות, ואז להראות – שראינו – שראינו שכאב לו.
שמתי לב שחלק גדול מהנחמה קורה כשאני מרגישה שרואים אותי. שרואים שכאב לי. זה הרבה יותר חשוב מכל ההסברים.
כי ההסברים והתרוצים וגם ההתנצחות – כל הדברים שמראים שהצד השני בעצם "בסדר" – לא עוזרים. אם כבר, הם משאירים אותי בודדה.
זה מזכיר לי שכשהבת שלנו היתה פעוטה היינו הולכים לגן משחקים.
והייתי רואה ילדים נופלים נפילה כואבת, והמבוגר האחראי היה מקים אותם. מנער את בגדיהם, ואומר: "לא קרה שום דבר! למה אתה בוכה? הנה. לא קרה כלום".
זה היה נסיון לעזור. אולי נסיון לשים בפרופורציות את הנפילה.
אבל הילד שנפל היה מתבונן על המבוגר במבט מכמיר שהתערבבו בו הלם, חוסר הבנה וכאב.
כי הילד ידע: "כן קרה משהו. נפלתי עכשיו. וכואב לי. אז למה המבוגר הזה אומר שלא קרה שום דבר? למה הוא לא רואה שכואב לי? למה הוא אומר דבר כזה?"
אני זוכרת שהחלטנו בינינו שנשתדל שלא לעשות את זה לבתנו.
כשהיא היתה נופלת (כמובן כל עוד לא היתה שם פציעה) היינו ניגשים אליה ויושבים לידה. לא מרימים. לא ממהרים להזיז אותה.
היינו נמצאים איתה ולידה רגע במקום בו היתה.
היא היתה בוכה ומתבוננת בנו, ויודעת שהיא לא לבד.
ואז היינו שואלים: "את רוצה שנסביר לך מה קרה?" היא היתה מהנהנת במבט דמוע.
ואנחנו היינו מספרים מה ראינו – שנפלה. שקיבלה מכה. וגם מנחשים: "זה בטח הבהיל אותך? זה בטח כואב?"
וזו היתה הדרך שלנו להגיד לה: ראינו. ראינו אותך.
אחר כך כשגדלה קצת היתה מבקשת: "תסבירו לי מה קרה!"
ואחר כך כשגדלה עוד קצת למדה לבקש אמפתיה.
אני חושבת שרגעים של אמפתיה – הרגעים שבהם אנחנו נמצאים עם אדם אחר. כמו לשבת ליד הילדה הקטנה הזו שנפלה. ולהיות שם. ולאמר בשקט: "ראיתי. זה כאב לך." הם רגעים מרפאים.
הידיעה שמישהו עד, שמישהו רואה, שמישהו שם לב, שאנחנו לא לבד – היא מחזקת ומביאה רוך גם לרגעים של כאב גדול.
כדי להצליח צריך להאט את הקצב: לראות.
להיות עם.
בלי להזיז.
בלי לתרץ.
בלי לפתור.
בלי להציע.
להניח לאשמה. ולהסברים. ולנסיון לצאת "בסדר".
רק להיות עם.
ולראות.
זה המון.
(וכן. אחר כך אפשר להסביר, לתרץ ולשתף – כי תכל'ס? גם לנו חשוב שיראו אותנו…).
