למה אף פעם לא מפנקים אותי ולא דואגים לי?
ולמה תמיד אני צריכה ליזום הכל?
ולמה כל דבר צריך לבוא עם כזה מאמץ?
ולמה תמיד אני המטפלת? שדואגת לכולם ולא דואגים לי?
אלה כל מיני מחשבות שעברו לי בראש במשך השנים.
הן כמובן ממש לא תארו את המציאות (שהיא, כהרגלה, הרבה יותר מיטיבה מאיך שאני חושבת עליה).
אחד הדברים הכי מיטיבים שקרו היתה ההבנה – שאני לא יכולה לדרוש מאחרים כשאני עצמי לא מעניקה לעצמי! איזו מין דוגמא אישית אני מעניקה להם לגבי היחס אלי?
אם אני מעסיקה את עצמי בעבודה ובטיפול בכל מה שמסביב ולא עוצרת להעניק לעצמי מנוחה, תזונה או זמן טעינה – אם אני שוחקת את עצמי עד דק ולא מעניקה לגוף את מה שהוא צריך – איך אני יכולה בכלל לבוא בטענות לאחרים?
יש משהו בתרבות שלנו שמאדיר ויתור וביטול עצמי. כל מיני סיפורים שמסופרים בקול מעריץ ומלא הערכה על האנשים שלא דאגו לעצמם, שויתרו על הצרכים של עצמם למען המשפחה או הזוגיות או הילדים…
הקטע הוא שאחר כך אני פוגשת את האנשים האלה: עייפים, מרוקנים, שחוקים, ומרגישים שהחיים עברו לידם.
מתי נתחיל לספר סיפורים מלאי הערכה על אנשים שדאגו לאיזון עצמם, שדאגו להזנה, ושמתוך הבריאות הגדולה והנחת שהם יצרו בחיים שלהם הם יכלו להעניק בשפע ולתת מעצמם?
בשנים האחרונות אני לומדת לעשות את זה. לאט לאט.
לומדת (עדיין עובדת על זה) לישון מספיק.
לומדת לאכול באופן שתומך בגוף שלי.
לומדת להעניק לעצמי תנועה משמחת ומיטיבה.
לומדת להקשיב – מה הקולות הפנימיים מבקשים עכשיו? לרקוד? לצאת לטבע? קצת ספורט שיחה מלב אל לב? להציב גבול?
לומדת להקשיב גם לקולות של תסכול, כעס, פחד שעולים בי כדי להבין – מה שם בפנים רעב? איזה סוג של מזון החיים שבי מבקשים עכשיו? כי הרגשות הקשים הם בדרך כלל עדות לרעב, עדות לצורך שלא מקבל מענה.
עדיין לפעמים עולים קולות של אשמה – איך זה שאת מעניקה לעצמך זמן עכשיו כשצריך לעבוד? איך זה שאת נוסעת לרקוד על חשבון הבית?
אבל אני מגלה שככל שאני קשובה יותר. ככל שאני דואגת לצרכים בצורה טובה יותר – יכולת הריפוי וההתאוששות שלי עולה, וגם היכולת להעניק מתוך עצמי בשפע.
שווה לשאול את עצמכם – איך אתם מזינים את עצמכם? מה אתם עושים כדי לגלות מה הצרכים שמקבלים מענה בפנים? ומה עוזר לכם להתאזן?
