האשמה

אני זוכרת את הדייט הראשון שיצאתי אליו אחרי שפתחנו את הקשר. 

הכל היה מוסכם ומדובר. ובכל זאת עלו קולות של אשמה. "מה לעזאזל אני עושה?!" שאלתי את עצמי. "למה אני עושה את זה בכלל?!".
לא הבנתי בדיוק למה אני מרגישה אשמה – הרי הכל הוסכם, והכל היה מדובר. ובכל זאת. היא היתה שם. 

עם השנים גיליתי כל מיני גוונים של האשמה – 

האשמה על כך שאני רוצה יותר מדי ("ומה זה הפינוק הזה? ולמה אני לא יכולה להסתפק במה שיש?")

האשמה על כך שאני עושה עבור צרכי שלי, כשזה קשה לאחרים או מפעיל אותם ("אני רואה רק את עצמי!")

האשמה על השימוש במשאבים משפחתיים למשהו שהוא עבור אושרי שלי ("זאת אנוכיות!")

האשמה על הפרת סדרי עולם ותפיסות של מותר ואסור וטוב ורע ("זה לא מוסרי!")

(טוב. כל זה בנוסף לאשמה הרגילה היומיומית של מישהי עם גנטיקה פולנית מצד הסבתות – תמיד "לא בסדר"!)…

והאשמה הולכת יד ביד עם הבושה – כמו הבושה על היותי אישה מינית (ועוד עם יותר מפרטנר אחד! "איסה שר##טה!, זולה!"), או הבושה מול הקהילה והמכרים ("מה יגידו? מה יחשבו? לא ירשו לילדים לשחק עם הבת שלי?…"). 

זה לא פשוט לפרק מבנים חברתיים, מחשבתיים, מוסריים שנבנו לאורך דורות והוטבעו בתוכי באלפי מסרים יומיומיים – ולבחור לעשות משהו אחר! 

אני זוכרת את ההארה שהיתה לי כשחשבתי לי – רגע. למי אני עושה רע פה? 

מדובר בחיבור אוהב, שקורה בהסכמה, בין אנשים מבוגרים, בשקיפות ובמודעות.

איך דבר כזה הפך להיות משהו להתבייש בו? להסתיר אותו? משהו שאנשים מזדעזעים ממנו? שופטים אותו?

האם אני חותמת על ההגיון הזה? 

לקח לי זמן להפריד בין התפיסות החברתיות המקובלות לבין אמת אבסולוטית.
ולקח לי זמן להכיר בכך שיש לי את  הזכות לבחון כל מוסכמה – ולבחור מה מוסרי בעיני.

כשהתחלתי לכתוב בנושא אמונוגמיה עוד היינו בארון (עם הזמן דלתות הארון נפתחו והיום אין יותר הסתרה).

ואחת הסיבות שלי להתחיל לכתוב היתה – להוסיף עוד קול שמנרמל את הזכות שלנו כבני אדם לאהוב בדרך שמתאימה לנו, את מי שאנחנו רוצים. 

להוציא את האשמה מהמשוואה. 

אני לא מחזיקה באמונה שפוליאמוריה מתאימה לכולם. אני כן מאמינה שלכולנו יש זכות ליצור את היחסים שמתאימים לנו בדרכים שמתאימות לנו – ויש לזה כל כך הרבה גוונים וצורות. 

גם אתם התמודדתם עם האשמה? אולי עדיין? מה עזר לכם? 

(בתמונה – אחת קצת פחות אשמה וקצת פחות מתביישת. מעניין אם בסוף אהיה גם פחות פולניה).