גיליתי שאני קשה – ומה עשיתי לגבי זה

הבוקר שאלתי את אמיר שאלה, הוא ענה. התשובה הספיקה לי.
אבל אז הוא הוסיף כמה מילים וחתכתי אותו בחוסר סבלנות מסוים.
זה לא היה משהו גדול או יוצא דופן. זה היה רגע די קטן.
אבל משהו בי ראה: הייתי קשה.

כשקשה לי – אני נהיית קשה

כשכואב. כשמשהו בי מאויים או מפחד.
כשצורך עמוק לא מקבל מענה – אני נהיית קשה.
השרירים נקשרים מתחת לעור. הגוף נקפץ. המבט נהיה מרוכז. כמו אגרוף.
אני הופכת חדה וחותכת. אין לי סבלנות. לא יכולה להכיל.
אני דורשת. אני מתפרצת לדברים.
אני לא נעימה.

מה קורה לי בגוף?

הוא יצא מהחדר, ואני עצרתי רגע לשים לב מה קורה לי בגוף.
זה לא היה קשה נורא. זה היה קצת קשה. קצת קפוץ. קצת מכווץ.
הרגע הזה העלה את התחושות האלה למודעות.

זה מעניין שדווקא אנשים רגישים יכולים להפוך קשים – ואולי זה כי הם קולטים המון, ואם הם לא נחים קצת, הם מוצפים מעומס הרשמים.

לקחתי לי כמה דקות להבין: מה קורה? למה אני קשה עכשיו? איזה צורך מבקש מענה?
והבנתי – שהימים האחרונים היו עמוסים מאד – פיסית, רגשית, מנטלית – ומשהו בי זקוק להתאוששות, לתנועה בקצב שלי. לרכות. לאיזו תחושה של מרחב. למנוחה. לנשימה.

החלטתי להעניק לעצמי הפוגת רכות הומיאופטית:
שמתי מוסיקה ורקדתי שיר אחד. הרשתי לעצמי לכתוב בלי להסתכל על השעון. החלטתי שהיום אני אוכל לאט. תכף אכין לעצמי כוס חלב זהב (תבדקו מה זה.. כל כך מחמם ומנחם).
חשבתי על זה שמים אוהבים לנוע במצב הרך שלהם. במצב הקשה – הם נשברים.
אז עכשיו הולכת לתת לאמיר חיבוק…

ושאלה למחשבה: איך תביאו רכות ליום שלכם?

(בתמונה: אחת המורות שלי לרכות).