מה אני עושה כשאני נתקעת?

היה לי ממש מאתגר היום בצהריים

היתה לנו פגישת עבודה על איזשהו רעיון – ואני נתקעתי. וואו. נתקעתי חזק. 

יש לנו מושג בבית: הוֹוִיטִיס. hovitis

כלומר – מחלת ההווה. 

תכל'ס – זה מתאר רגעים שבהם אני פשוט נהיית בלתי נסבלת. 

אלה זמנים שבהם שום דבר לא מתאים לי. 

הכל מעצבן. 

כל רעיון לא נראה לי ואני רק מוצאת בעיות. 

אם אני ממשיכה בכוח, ומנסה להמשיך ולהתעקש – המצב נהיה אפילו יותר גרוע. 

אני מתחילה לדבר ביאוש. לחשוב שכל החיים בעצם גרועים ממש, ששום דבר לא עובד.

אם אני ממש מתעקשת להמשיך באותו כיוון שניסינו ולא עובד לי אני מגיעה למצב שבו אני לא זוכרת שום הצלחה בעבר ולא רואה שום תקווה לעתיד – ומאמינה בכל לבי שכל פעם שניסיתי – זה נכשל. 

אז מה הטעם.

זה כמובן לא נכון. זה רק מצב של מאבק פנימי

לכן אנחנו קוראים לזה "הוויטיס" כי זו המחלה של לקחת תחושת ייאוש רגעית ולמרוח בה את כל קו הזמן שמאז הלידה ועד המוות. להאמין שכך היה וכך יהיה. 

הרבה פעמים זה גם יכול להוביל לקונפליקט עם אמיר – שמנסה להראות לי שאני מסתכלת רק על השלילי (הוא צודק! אבל זה כל כך מעצבן!! במצב הזה!).

דווקא היום, כשזה התחיל להחמיר, הצלחתי לעשות דבר הרבה יותר חכם:

לעצור. 

פשוט לעצור את מה שעשינו – ולנסות להבין: "אז מה כן?"

מה אני כן רוצה? 

במצב הוויטיס אני מפוקסת על כל ה"לאאאאא!!!!": 

כל מה שאני לא! רוצה ולא! אוהבת.

אבל – כמו בפוקוס ידני של מצלמה  – אפשר להשתמש ברגעים האלה של פוקוס שלילי.

זה דורש ללמוד לזהות את זה.

והאתגר העיקרי זה לזהות שאני נמצאת במצב הזה.

ואז? לעצור!! לעצור הכל. כן. אפילו שזה לא מה שהתכוונו קודם. 

אז עצרתי.

לקחתי לי זמן לנשום, להתכוונן – ולנסות להבין – אז מה כן? 

הקלה מיידית

אוף…. נשימה.

השרירים מרפים.

בדרך כלל כשאני עוצרת באמת – אני גם מבינה מה הפריע לי.

היום – זו היתה איזו תחושה שאנחנו עושים משהו נורא מסובך כשאני בעצם רוצה לעשות דברים פשוטים. שזה מה שעובד בשבילי בשנים האחרונות – לחפש את הנתיב של הפשטות. 

וכשהבנתי את זה יכולתי לחשוב על עשרה רעיונות אחרים. פתאום נפתחו כל מיני אפשרויות. 

אני חושבת שכשאני מנסה להאבק בכוח באיזו תחושה פנימית שמשהו לא מדויק – אז הצעקה הפנימית הולכת וגוברת עד שהיא מחרישה אותי לחלוטין. זה גם מתחבר לכל הפעמים בעבר שבהם עבדתי נגד התחושות שלי ונתקעתי יותר ויותר עמוק בנתיבים שגויים.

אבל כשאני עוצרת ומקשיבה לתחושה הזו – אני יכולה למצוא את הדרך שבה נעים לי ונכון לי יותר להתקדם. 

גם לכם קורה הוֹוִיטִיס? רגעים שבהם מרגישים תקיעות וחוסר אמונה? 

מה אתם עושים במצב כזה כדי להתחבר בחזרה לרוח טובה? 

בתמונה: אני, מסתכלת על עצמי מפרספקטיבה יותר גבוהה…