הלוואי שהייתי מקבלת שקל (לא. יורו!) על כל פעם ששמעתי את המשפט "אם הוא רק היה משתנה" (או "היא" כמובן).
זה הפתרון הכי קל.
אם הוא ישתנה – הכל יהיה נפלא סוף סוף.
הוא סוף סוף יבין! הוא יראה את הדברים כמוני. ינהג כמוני. הכל יהיה יותר קל.
זה גם הרבה יותר הגיוני כמובן!!!
אבל, איכשהו? זה לא עובד ככה.
ומה לעשות, שככל שעובר הזמן, נהיה יותר ויותר קשה לקבל את ה"אחרות" של האנשים הכי קרובים.
כלומר…
בהתחלה – זה כל הקסם..
היא כל כך נוכחת, הוא כל כך חופשי, היא כל כך רגועה, הוא כל כך… כל מה ששונה ממני – מרגיש בהתחלה נכסף ומיוחד.
אבל עם הזמן, ושחיקת החיים, והילדים, והלחצים, והמשכנתא, והאין זמן – הקסם נשכח, וההבדלים מתחילים ליצור חיכוך.
מי שמהיר – מתחיל להראות לאחר פזיז ואגרסיבי
ומי שאיטי – מתחיל להראות לאחר כמו סוהר או דחיין
ומי שחברותי – מתחיל להראות נידי או קולני
ומי שכאן ועכשיו – מתחיל להראות כמו ראש קטן שלא רואה את התמונה הגדולה
ומי שמנסה לתכנן – מתחיל להראות כמו מיקרו מנג'ר ומנסה לנהל את כולם
פעם כל תכונה כזו נראתה חיננית.
עכשיו? במקרה הטוב זה מעצבן.
וכשזה מחמיר, המטענים גדלים, והפתיל מתקצר, ומצטרפים גם ביקורת וזלזול ותוכחה…
"למה אתה אף פעם לא…?!"
"ולמה את ת–מיד….?!"
"אתה לא רואה ש…?!"
ואנשים מתנפצים זה על זו בתסכול וזעם הולכים וגדלים.
"אם רק היית משתנה!!".
כשאני מרגישה שהלוואי שמישהו קרוב לי ישתנה אני מנסה להזכיר לעצמי:
[1] אנחנו שונים. אנחנו רואים דברים אחרת. זה בלתי נמנע
[2] אנשים עושים את הכי טוב שהם יכולים. גם אני. בכל רגע נתון.
[3] אני רואה רק חלק מהתמונה. ולא תמיד הפרשנות שלי מדויקת.
[4] בקשות עובדות הרבה יותר טוב מציפיות. והרבה הרבה יותר טוב מביקורת.
ולבסוף, אני גם מזכירה לעצמי, שהרבה יותר קל לצפות שמישהו אחר ישתנה. הרבה יותר קשה לעשות את זה בעצמי.
