אני זוכרת רגע, לפני כמה שנים, שבו החברה של בן זוגי הזמינה אותי לארוע שהיא השתתפה בו.
מאד שימחה אותי ההזמנה החמה הזו, אבל גם קצת חששתי.
באותה תקופה התמודדתי עם אתגרים בתוכי בנוגע לחוויה הפוליאמורית – זה לא היה קשור אליה אישית – אבל חששתי שהמפגש הזה יעלה בתוכי רגשות סוערים. ושאלתי את עצמי: לבחור בהתמודדות או בהמנעות?
אורח החיים המונוגמי וההתמודדות עם רגשות לא פשוטים
כמעט כל מי שחי באיזשהו פורמט פתוח פוגש באיזשהו שלב את עובדת החיים שאורח החיים האמונוגמי כרוך לפעמים במפגש עם רגשות לא פשוטים – הפרטנר שלנו חוזר ממפגש עם אדם אחר ומביא איתו אנרגיה לא מוכרת, או שהפרטנר עבר פרידה ממישהו אחר ומתאבל על קשר (ומה. זה היה להם כל כך חשוב?), או שהפרטנר מספר לנו על התנסות או מפגש חדש עם אדם אחר, או שהפרטנר מזמין אותנו לארוע שבו יהיה גם אדם נוסף שנמצא איתו בקשר.
באותו מקרה מצאתי את עצמי מול השאלה – אני רוצה להיות איתם ולראות את שניהם באותו מרחב?
המנעות והתמודדות
אז אם אני חוזרת לשאלה הכללית של המנעות והתמודדות – זה כולל כל מיני שאלות כמו – כמה אנחנו רוצים לדעת? כמה אנחנו רוצים להתערבב? כמה אנחנו רוצים לפגוש?
והדרכים שבהן אנחנו בוחרים לחיות את אורח החיים הזה מגוונות.
יש אנשים שרוצים כמו שיותר מידע, ויש כאלה שדווקא רוצים לדעת כמה שפחות (או כמעט בכלל לא לדעת). יש אנשים שעושה להם טוב לראות, ויש כאלה שמעדיפים שכל קשר יהיה כמו בועה נפרדת שלא נוגעת בשכנותיה…
אני רוצה לדבר פה על שאלה אחת מתוך אלה והיא –
האם להמנע מהתמודדות? או דווקא לפגוש את הסיטואציות ולהתמודד איתן?
(אני לא מדברת כאן על האנשים שהסיטואציות האלה פשוטות להם והם לא מופעלים רגשית – אלא על אלה שפוגשים אתגר).
יש אנשים שמעדיפים להמנע כמה שאפשר מחיכוך והפעלה.
הם יעדיפו לא להגיע יחד עם מטאמורים (פרטנרים נוספים של הפרטנרים שלנו) לאותו ארוע. הם יעדיפו לא להפגש איתם. הם יעדיפו להגביל את כמות המידע שהם נחשפים אליו.
יש אנשים שמעדיפים לקפוץ למים של הסיטואציות ולהתמודד עם מה שיעלה בהם.
הם ילכו יחד כזוג למסיבה ויצפו בפרטנר שלהם פוגש פרטנר חדש פוטנציאלי. הם אולי יופעלו רגשית (יחוו איזה קושי, פחד או קנאה) – אבל מעדיפים להיות בתוך הסיטואציה ולהתמודד.
בעיני אין דרך אחת שעדיפה על האחרת – וכשאנחנו מחפשים דרך – כדאי מאד למצוא את הקצב שנכון לנו.
לכל דרך יש את המתנות והחסרונות שלה
ההמנעות מצד אחד מקלה על ההתמודדות. היא יכולה לאפשר לאנשים לחיות עם הבחירה האמונוגמית על ידי שליטה בכמות המידע והחוויה שהם חווים. זה יכול לתת תחושת בטחון.
מצד שני, ההמנעות יוצרת לפעמים תחושה של חוסר שליטה (כי מעדיפים לא לדעת מה קורה – וזה לפעמים לא קל). ההמנעות גם יכולה להביא להסתגרות הולכת וגוברת או חוויה של נפרדות בגלל החשש מלפגוש אנשים או לחזות בסיטואציות – וזה יכול להוות אתגר – כי פוחת מספר החוויות המשותפות.
הבחירה להתמודד יכולה לאפשר מפגש עם סיטואציות וגילוי שהשד אינו נורא כל כך ולהוריד את כמות הדריכות והפחד. היא גם יכולה להאיץ את החיפוש אחר כלים שיעזרו להכיל את המצב ולאפשר התפתחות.
עם זאת, הבחירה להתמודד יכולה לפעמים להפגיש אותנו בסיטואציות שלא צפינו כמה חזק נגיב אליהן, שיכולות לפעמים ליצור אפילו תחושה של כוויה או טראומה שקשה להתמודד איתה. לפעמים אנשים שבחרו להתמודד נבהלים כל כך שהם נקפצים לחלוטין ועוברים לקיצוניות אחרת של המנעות.
רובנו ניטה לאחד מהצדדים – להתמודדות או להמנעות – אבל יש גם תנועה בין הקצוות האלה.
אז מה עדיף? להמנע או להתמודד?
יש אנשים ששואלים אותי אם עדיף לבוא בלי שום הכנה, או דווקא להתקדם לאט לאט.
ואפשר לשאול את עצמנו בהקשר הזה – איך אנחנו בכלל בחיים? במפגש עם חוויות חדשות: האם אנחנו מעדיפים להתחיל מאד לאט ובזהירות ולאט לאט להפתח? או שאנחנו מעדיפים לגשת לסיטואציה פתוחים לכל מה שיבוא – ואז אולי להסגר אם נראה שזה יותר מדי.
זה מאד אישי.
ומה עשיתי אז?
למרות הרגישות שהיתה בי, בחרתי ללכת לארוע ולהתמודד. מה שעזר לי היה הכנה טובה עם עצמי, וגם שיחה עם בן זוגי לקראת זה כדי שיוכל לתמוך בי אם אצטרך, וגם חיבה גדולה לחברה של בן זוגי – שמאד רציתי להיות שם בתמיכה עבורה.
איך זה פוגש אתכם? האם אתם מעדיפים אסטרטגיה של המנעות או של התמודדות? והאם חוויתם תנועה בין הקצוות האלה?
