בא לי לשתף פה במחשבה שעלתה בי לגבי השאלה: איך להתמודד כשזה מאתגר?
אז ככה.
המחשבה מתיחסת למצבים שבהם יש קשר קיים, וקיומו של קשר נוסף מייצר אתגר רגשי.
במצבים האלה יש למעשה שלוש זירות עיקריות שבהן אנחנו יכולים להתמודד:
הזירה הראשונה שרוב האנשים פונים אליה להקלה היא השדה של הקשר הנוסף
בזירה הזו מצמצמים את הקשר הנוסף כדי להמנע מכאב.
זה יכול לנוע מעצירת הקשר הנוסף לחלוטין, ודרך שורה של איסורים או מגבלות על התדירות, אורך המפגשים, מה יכול או לא יכול לקרות בהם (שינה, יציאות לבילויים, פרקטיקות מיניות מסוימות וכולי), אופני התקשורת עם הפרטנרים הנוספים, ועוד הבטים רבים.
הזירה השניה היא – השדה של הקשר בבית
ההתמודדות כאן היא באופן של חיזוק הקשר והשקעה בו – קביעת זמני איכות מקודשים וחקוקים בסלע, יוזמה של שיחות עומק משמעותיות, השקעה בלמידה משותפת, פניה לטיפול זוגי – כל מה שיכול להעמיק את הקשר, ליצב ולבסס אותו כדי שיוכל לשאת את הטלטלה המתלווה במקרים רבים לפתיחתו.
הזירה השלישית היא – השדה הפנימי
ההתמודדות כאן היא פנימית ואישית – תהליכים של אימון או טיפול מבססים בטחון עצמי וערך עצמי איתן, מחקר של טראומות עבר מביא לויסות רגשי ושקט גדול יותר. אבל לא רק טיפולים – בשדה הזה אני כוללת כל תהליך שמאפשר בריאות, רווחה ויציבות פנימית (ספורט, תחביבים, כל דבר שממלא את החיים ומאפשר נשימה, העשרה, תחושת השג – כל דבר שמזין).
כמובן שיכול להיות שילוב בין הזירות
למשל – אפשר למנן את המפגשים עם הקשר הנוסף לקצב שמאפשר נשימה, ובינתיים להשקיע בתהליך חיבור זוגי ושיפור התקשורת, וגם בתהליך של עבודה על בטחון עצמי.
עוצמת ההשפעה של הזירות אינה זהה
מנסיוני במפגשים עם אנשים שחיים בקשרים א-מונוגמיים העוצמה של השפעת הזירות האלה אינה זהה – ככל שמסכימים ללכת עמוק יותר פנימה, עומק הרגיעה גדל. אם הייתי צריכה לדרג את הזירות מבחינת עומק ההשפעה שלהן והעוצמה שלה – הייתי הופכת את הסדר, והשלישית, הפנימית, היתה נהיית ראשונה.
ההתפתחות האישית שאורח החיים הזה מאפשר היא אדירה – אני רואה בחיים שלי, וגם בחיים של אנשים שאני פוגשת, שאם בוחרים בתהליך פנימי משמעותי מתחוללת צמיחה מעוררת השתאות בתחושת הבטחון, בכריזמה ובשקט הנפשי. זה יכול להיות תהליך ממושך ולא אינסטנט, אבל האפקט שלו מתרחב אחר כך לכל רמות היחסים בחיים ולעתים גם לחיים המקצועיים.
זהירות חשובה לגבי הזירה הזו: אי אפשר לשלוח את הפרטנרים שלנו להתפתח. זוהי זירה שהדרך היחידה להכנס אליה היא בבחירה אישית. כל אדם לעצמו.
הזירה השניה גם היא זירה משמעותית מאד ומקרבת, והיא מאפשרת הרבה פעמים לקשרים ותיקים ורדומים התעוררות ותחיה מחודשת – התקשורת מעמיקה, ההוקרה על מה שיש בקשר מתעוררת, הכנות עולה, ומתפתחים כלים להתמודדות גם באתגרים שאינם אתגרי הא-מונוגמיה.
הזירה הזו מושפעת מאד מהזירה הפנימית. ככל שבני הזוג מחוברים יותר לעצמם, יציבים ובטוחים יותר, הם גם מיטיבים לתקשר את הצרכים העמוקים שלהם, נוטים פחות לריצוי, יכולים להביא יותר אותנטיות ולכן גם מאפשרים לעצמם יותר אינטימיות בזירה הזוגית.
הערה לגבי הזירה הזו: גם אם רק אחד הצדדים מחליט לפעול בזירה הזו ולהשקיע בקשר – יש לזה השפעה. זה כמובן הרבה יותר עוצמתי אם בני הזוג פועלים ביחד.
הזירה הראשונה – של המגבלות על הקשר הנוסף – היא זמינה וקלה יחסית ליישום, ויכולה לעזור במקרים מסוימים אבל יש חסרונות לצידה. היא מאפשרת הקלה לצד אחד אבל על חשבון אי שביעות רצון של הצד שמגביל את עצמו. לפעמים אנשים מסכימים להגבלות שהם לא שלמים איתן וזה מוביל לפעמים לשבירת כללים ופגיעה עמוקה יותר באמון. היא לפעמים גוררת התחשבנויות, טינה ואתגרים נוספים, כך שבשורה התחתונה – במקום להקל ולהוסיף לבטחון (שזה מה שניסינו לעשות בעזרת המגבלות) – היא עלולה דווקא להחמיר את ההתמודדות.
אצל רוב הזוגות שמתמידים בחיים הא-מונוגמיים לאורך שנים אפשר לראות ירידה במגבלות על הקשרים הנוספים לאורך הזמן.
זה ממש כמו להסיר גלגלי עזר ולהתחיל לנסוע בעצמנו מתוך איזון פנימי.
אנקדוטה: יצא לי לפגוש זוג שבתחילת הדרך יצר רשימה של ששים כללים שונים להגבלת הקשרים הנוספים שלהם. עם השנים הם למדו לנהל את אורח החיים הזה כך שנשאר כלל יחיד – "מה שעולה – אנחנו מתקשרים".
איך פוגש אתכם רעיון שלוש הזירות? ואיפה אתם מזהים את עצמכם בהעדפה לגבי בדרכי ההתמודדות שלכם?
(צילמה: נופר אבן אור)
