כשחיים פוליאמוריה לפעמים צריך להאט

אשה מרימה ידיים

קשר חדש יכול להיות מטלטל

חוויתי, וגם רואה סביבי בקליניקה מה קורה כשמתחיל קשר חדש – ומה זה עושה לקשרים הקיימים.

הופעה של אדם חדש בתוך השדה המשותף  יכולה להיות מאד מטלטלת (ובעיני זה שדה משותף – וכל מי שקשור אליו משפיע על כל האחרים).

לכל המעורבים זה יכול להיות לא קל

בשביל לא מעט אנשים זה מפחיד לראות אהוב מתאהב באחרת, או לראות אהובה – מתלהבת מאחר.

ומנסיוני, כמי שחוותה ווטו שחתך קשר באבחה – זה גם מפחיד להצטרף למערכת שהתעורר בה הפחד – כי כשיש פחד יתעורר שם אולי הרצון לשלוט, לארגן את הסיטואציה – ואז המצטרף החדש, הקשר הכי שברירי, מוצא את עצמו מול התערבות, מגבלות, וגבולות, או מול הסכנה שקשר יסתיים בגלל לחץ של אדם שאינו חלק ממנו…

ולא תמיד לוקחים את זה בחשבון, אבל ממש קשה להיות הקודקוד של ה-וי הזה. לנסות להרגיע את כל המעורבים בדבר, והרגשות של כולם סוערים, ויש דאגה לרגשות האהובים שלנו, וגם חשש לקשר החדש והעדין שעוד לא התייצב.

אז בשביל כל המעורבים בדבר התחלה של קשר חדש יכולה להיות קצת כמו להכנס למים בים (אוי.. הגעגוע לים!) – בהתחלה יש גלים, ורק אם מצליחים לצלוח אותם מגיעים לאזור שאפשר לשחות בנחת.

עם כל הקושי יש תקווה לשלווה גם בפוליאמוריה

אני מזכירה לעצמי שבפולי אנחנו משחקים מדי פעם תפקידים שונים – פעם אנחנו מופעלים, ופעם – אנחנו האדם שמופעלים בגללו… זה עוזר לי לחוש חמלה, כי אנשים שרגשותיהם סוערים מתמודדים עם משהו שאולי גם אנחנו חווינו או נחווה. ואני מזכירה לעצמי שכשנרגעים – דברים בהחלט יכולים להראות אחרת, ושאולי זה לא “תמיד” יהיה ככה. 

הזמן עושה טוב. ויש תקווה שדברים ירגישו יותר טוב עוד מעט – אם נתנהל בעדינות.

 

ומה לעשות כשנהיים קשים? 

כשהלב נפתח אנחנו נהיים יותר חשופים ופגיעים. ואז, הרבה פעמים, דווקא ההתקשות של כל הצדדים מחמירה את המצב. כשמישהו מתקשה – עולה תגובה כמעט אוטומטית להתקשות בתגובה, להתגונן או להתקיף. לפתח עוינות. לראות את ההיא או ההוא כנמסיס, אויב מר. כל צעד מתפרש בחומרה, כל מילה נשמעת כמו עוד התקפה, וזה כמובן גורר התקשחות גוברת.. 

וזה מחריף, כי כשדברים נהיים סוערים, בגלל ההורמונים שזה מיצר בגוף שלנו, יש נטיה לנסות לזוז מהר, לקבוע דדליינים, להכריז הכרזות נחרצות בסגנון “או אני או הוא! עכשיו!”. 

אני חושבת שהתחלות קשרים (ולפעמים גם סיומים, אבל זה לפוסט אחר) הן זמן עדין, רגיש, שכדאי להתנהל בו בעדינות יתרה. יש כאן (לפחות) שלושה לבבות שיכולים להפגע…

 

הסוד הוא בקצב…

שמתי לב שדווקא כשמאיטים את הקצב, כשלוקחים את הזמן, כשמקשיבים טוב, כשמצליחים לראות שיש שם אנשים (כמונו), כשמנסים לראות את הצרכים של כל המעורבים בדבר – אז משהו מתרכך, וכשאחד מתרכך – גם האחר נהיה סבלני יותר – וזה מאפשר להתרחב עוד.

זה קצת כמו האישונים – כשמגיע אור הם נסגרים מהר מאד. אבל לוקח להם זמן להפתח. 

זה לא רק בעיניני הפולי, וזה ממש לא מושלם, אבל למדתי לשים לב לדחיפות הזו לפעול מהר, שהולכת עם סוג של כעס ומרירות, ותחושה קפוצה בגוף. כשאני מתחילה להרגיש שאני בשדה קרב, כשאני מתחילה להרגיש בתוכי דחיפות להכריז הכרזות ולחתוך דברים – למדתי לחשוד (בדרך הכואבת!) שאולי זה דווקא לא זמן טוב לפעולה ולהכרזת הכרזות.

גיליתי שכשאני מצליחה להאט, לבקש רגע הפוגה. לנשום שם – דברים יותר טובים קורים. אצל כולם. 

זה טבעי שכשמפחיד ומטלטל אנחנו נקפצים. 

אבל מה שאנחנו עושים עם זה מאד מאד חשוב.

לפעמים צריך טיפה סבלנות, וקצת רכות (עם עצמנו, ועם האחרים) כדי לתת למקום הקפוץ הזה להשתחרר.

בדרך כלל התהליך הזה מאיץ, והיד הקפוצה משתחררת, כשאנשים מרגישים שרואים אותם.

מתחת לכל הדרישות ומתחת לכל ההכרזות הגדולות עומד תמיד לב רגיש שמבקש להרגיש ש- אכפת ממני. 

מדי פעם אני עוצרת ונזכרת שכולנו מנסים לעשות פה משהו כל כך אמיץ. לשנות תפיסות עולם. ליצור נתיבים חדשים במחוזות של אהבה וחופש. 

כל כך הרבה מקומות רגישים בתוכנו מתעוררים במסע הזה. זה לא תמיד קל. ולכולנו יש שדים שמחכים שם מתחת ומתעוררים בעוצמה. 

אז בואו ננסה להיות רכים – אלינו, ובינינו.

** הערה: כל זה לא נאמר מתוך הזמנה לשכוח את עצמנו, להפסיק לשמור על עצמנו, או לוותר על הצרכים שחשובים לנו.. אלא מתוך הבנה שלפעמים כשאנחנו נקפצים אנחנו עושים דברים שלא משרתים גם אותנו עצמנו. 

והנה – שיר אהוב שקשור…

https://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ