מחשבות על חוסר וודאות

כבר שנים שאנחנו מקריאים בבית זה לזו ספרים בקול רם.

קראנו את ההוביט, את שר הטבעות, ועכשיו אנחנו קוראים את הטרילוגיה השלישית מתוך סדרת הסדרות המבריקה של רובין הוב (לאוהבי הפנטזיה – חפשו את “שוליית הרוצח”. שם זה מתחיל. היא סופרת מדהימה ועמוקה, ההתמכרות מובטחת).

היום בבוקר קראנו קטע שבו הגיבורים נופלים בתוך מפולת קרח, ואמיר אמר לי: “אבל את יודעת שהוא זה שמספר את הסיפור. הוא שורד את זה”.
ובאותו רגע הבנתי למה כל כך כיף לקרוא ספרים כאלה – עם סיפור מותח. 

כשלוקחים ליד ספר – די ברור שיהיו שם, באופן מסודר, התחלה, ואמצע, וגם סוף. 

נגיד. אם היה ספר שהיה נגמר בדיוק ברגע הזה שבו היינו, שהכל עוד פתוח ולא ברור – אנשים פשוט לא היו נהנים לקרוא אותו! 

אפילו אם הסוף יהיה לא טוב – עדיין – יהיה סוף. 

וכמעט בטוח שנרגיש את תחושת הסיפוק וההקלה שמגיעה עם זה שכל הקצוות נסגרים ומסודרים. ואפשר יהיה להשאיר את כל זה מאחורינו עם אנחה של “טוב. הנה. גם זה נגמר”. 

אבל בחיים יש כל כך הרבה חוסר וודאות. 
אנחנו לא יודעים מה יקרה. 
אנחנו לא יודעים מתי יגיע הארוע הבא שישנה את הכל. 
יש כל מיני קצוות שיהפכו לסיפורים, וחלק – שפשוט ידלדלו להם ויעלמו. 
ולפעמים דברים שנראו כמו התחלה של סיפור יפה נקטעים באמצע, בלי שום הגיון (כביכול) – ולא תמיד יש את הסיפוק לדעת שהכל יתבהר ויסתדר ויסגר. 

בחיים אף פעם אי אפשר לדעת. 

וכשנכנסים לענייני הפולי? זה מוגבר:
קצב הארועים עולה. אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו וחיי אהובינו. כל אדם שנוגע בשדה המשותף משנה משהו. משפיע. ואי אפשר לדעת איך זה ירגיש, ומה יקרה. הנסיון למצוא טיפה של בטחון, לשלוט על מה שקורה, נידון מראש לכשלון. 

על לבבות אי אפשר באמת לשלוט (גם אם מנסים). 

גם על משיכה – לא. 

הבחירה בחיים כאלה היא בעצם להסכים לראות את חוסר הוודאות שנמצא שם בכל מקרה (גם מי שחי במונוגמיה עומד בפני חוסר וודאות – רק לפעמים יותר קל להתעלם מזה). 

ובתוכנו אנחנו יודעים את זה (מנסים לא לחשוב על זה יותר מדי) – מרגישים את חוסר הוודאות המתערבל סביבנו.

וכדי שאפשר יהיה קצת לנשום. להחזיק פינה אחת של וודאות, לפעמים כל מה שנותר לעשות זה לקחת ספר ולדעת – יהיו פה התחלה. ואמצע. וסוף.

ולהרגע. 

שרון מחזיקה ספר