רוצה או לא רוצה?

בזמן האחרון, עם גל ה-metoo עולה שוב ושוב השאלה של הסכמה – היא הסכימה? היא לא הסכימה?
ועלתה לי מחשבה – על מערכות יחסים בכלל ולא רק בנוגע למפגשים מיניים – בנוגע לנושא הזה של הסכמה.

ואני רואה שיש קשת של אפשרויות (אני אכנה אותה בלבי מעכשיו “קשת הרצון”):
והיא מתחילה ב – “לא רוצה בשום פנים ואופן!”
וממשיכה ל – “לא רוצה”.
וממשיכה ל – “טוב.. בסדר..”
וממשיכה ל – “מסכימה”
וממשיכה ל – “רוצה”
וממשיכה ל – “רוצה!!”
וממשיכה ל – “חושקת!! חמה על זה!! אש!!”

ולגבי כל צורך שעולה אני יכולה לשאול – איפה אני על קשת הרצון?
האם אני לא רוצה? מסכימה בדוחק? נעתרת? רוצה? ממש ממש רוצה??

זה חשוב להבין את זה…
נפגשתי עם לא מעט זוגות בקליניקה בזמן האחרון שנתקלים במצב שבו אחד מבני הזוג מביע צורך – והאחר רק מסכים להענות.
אבל אצל המבקש יש כמיהה – לא רק לקבל מענה לצורך שלו, אלא שתהיה שם גם התלהבות, רצון עז…

אז זה מעניין להסתכל, במערכות היחסים שלנו – עד כמה אנחנו רוצים להיות שם ולהעניק לצד השני, ובאילו מקומות אנחנו באי רצון – או נעתרים בהסכמה – או ברצון עז ונלהב.

אין בעיני בעיה עם לעשות דברים מסוימים מתוך הסכמה (נגיד, לשטוף כלים, או לקחת את הרכב למוסך). לא בכל פעם שאנחנו עונים על צורך של מישהו חייב להיות רצון נלהב.. אבל חשוב לשאול את עצמנו מתי מספיק לנו להסכים, ומתי חשוב לנו לרצות ואפילו לרצות מאד מאד.