פרידה בפוליאמוריה – קווים לדמותה

כשפותחים את הקשר (למי שהחלו בקשר קיים) יש את ההתרגשות (והפחד) – להכיר אנשים חדשים, לחוש מגע חדש, גילויים, הרפתקה… אבל יש גם את העניין הזה – של הפרידות.

חלקינו לא חווינו פרידה המון שנים. פתאום טראח.. הלב מתרסק! ואז שוב! עוד פעם!   

רבאק.

זה כואב. 

ופינקו אותנו בפולי עם מבחר סוגי פרידות.

הפרידות "הרגילות"

יש כמובן את הפרידות ה"רגילות" כשהחיבור פשוט לא עובד, או כשרוצים דברים שונים. 

כשמחפשים קשר זה אחד הדברים שצריך להתמודד איתם.. לפעמים לוקח זמן עד שמגיעים לקשר שמתבסס ומתייצב. וכמו בתקופת הרווקות והדייטינג – יש את הכאב של – כל פעם להתחיל.. ולהתרגש.. ולקוות…? ולהתאכזב! עוד סוף. 

זה כמובן גם קורה עם קשרים יותר ותיקים – שפשוט מוצאים את סופם – כי הגיעו לסופם. 

הפרידות שלא נובעות מהקשר עצמו

אבל יש גם פרידות מסוג אחר. 

אלה פרידות שיכולות לקרות גם בקשר הכי אוהב ומבטיח ומלא רצון הדדי לחיבור.

אלה פרידות שלא נובעות מהקשר עצמו אלא מתהליכים שקשורים לאנשים אחרים: פרטנר אחר של אחד מבני הזוג נלחץ או כואב או מטיל וטו.

או –

פרידות שקורות כי מחליטים להתמקד בקשר אחר שזקוק עכשיו מסיבות שונות לתשומת לב לא מחולקת. 

הפרידות האלה כואבות וצורבות (מאד!!) כי הן לא אורגניות לקשר עצמו ולא נובעות מדעיכה טבעית שלו.

הפרידות מהסוג הזה הופכות את ותיקי הפולי לזהירים ולפעמים מסויגים מלהכנס לקשר עם כאלה שרק פתחו – בגלל האמונה שאנשים בשלב הראשון נוטים יותר להבהל, להתחרט ולסגור (ועדיין פחות מכווננים לקחת בחשבון גם את הרגשות של הצד השלישי המעורב). זה נתפס אצל רבים כמתכון לכאב לב… (לא כל החדשים נוהגים כך דרך אגב).

הפרידות המפחידות

ויש (אמא'לה. חמסה חמסה שום בצל) את הפרידות של אלה שעוזבים את הבית כי התאהבו מעל הראש במי שפגשו שם בחוץ.

האמת היא שמכל מה שראיתי בקליניקה ובחיים (זו לא סטטיסטיקה מחושבת מדעית) זהו מצב ממש ממש נדיר שאנשים עוזבים קשר טוב בגלל הקשר החדש.

כשבודקים מה קרה שם, הרבה פעמים כבר היה קושי גדול בין בני הזוג עוד קודם לכן והפתיחה רק חשפה את הסדקים, ואיפשרה את האומץ להניע צעד שכבר כמעט הבשיל (ולכן, במקרים כאלה, זו בעצם פרידה מהסוג הראשון. ודרך אגב. בעיני פרידה היא בכלל לא כשלון. לפעמים היא צעד מיטיב לעתיד משמח יותר לשני בני הזוג).

פרידה זה קשוח

אז כן. סעמק על זה. פרידות זה קשוח. 

אם תחילת יחסים זה כמו הכניסה לקולנוע – הכל נצנצים ורצפת שיש, הפרידה זה כמו היציאה מהסרט למבוך של מסדרונות (מעפנים, עם בדלי סיגריות וכוסות חד פעמיות שמתגוללות) שמקיאים אותך לפינה לא מוכרת ולא חיננית במגרש חניה שלא חנית בו בכלל. ולך תחפש. 

כן. הפולי מביא לחיינו לפעמים את הכאב הצורב הזה

הייחוד בהתמודדות עם פרידות בפוליאמוריה

יש גם הבדל בהתמודדות עם פרידות בפולי.

מצד אחד יש  קושי מיוחד בפרידות שמיוחד לאלה שחיים פולי בארון. 

הלב כואב!! ואין לגיטימציה להתאבל על הפרידה בפומבי. 

הסביבה הרבה פעמים לא מודעת לבחירה לחיות כך וצריך להמשיך לתפקד-ביזנס-אז-יוז'ואל למרות שהלב בדיוק הרגע התנפץ לרסיסים פצפונים ומפוזר לך על הרצפה ונתקע ברגל. 

ולפעמים הסביבה כן יודעת – אבל מבקרת, ואז כששומעים על הפרידה מגיעות הערות מכאיבות סטייל "יותר טוב ככה. קיוויתי שתיפרדו ותפסיקו עם השטות הזאת" (זה כמובן מגיע מתוך אהבה ודאגה לשלומנו, אבל בואו. זה לא ממש תומך).  

מצד שני – יש משהו מדהים בפרידות פולי – וזו האפשרות לקבל חיבוק ותמיכה מהאהובים האחרים. 

זו חוויה מוזרה וחדשה. יוגה של הלב. 

מצד אחד כאב של פרידה, ומצד שני אהבה מחבקת חיה וקיימת. 

(ודרך אגב קחו בחשבון שלתמוך באהוב שמתאבל על קשר אחר, זו אצילות נפש, וזה מפעיל לפעמים יותר מלראות אותו בפרפרים של NRE. זה מראה את עוצמת הקשר שהיה שם – לא תמיד קל לעכל את זה, ונוסיף לזה שהוא גם מבואס, הרוס ולא מתפקד. אז תרימו לאהובים התומכים. זה אתגר שלא הכינו אותנו אליו ולא קיים במונוגמיה).

ויש עוד משהו יפה שיכול לקרות בפרידות פולי, וזה, שבגלל ש"מותר", ולא חייבים להפרד כדי להכיר עוד,  יש קשרים שלא מסתימים אלא משתנים. זה כל כך מנחם ונעים. אחד מחברי הקרובים היה אהוב ועכשיו הוא חבר נפש ושנינו משתאים על המתנה הזו, שהצלחנו לחצות את השינוי ולשמר את הקשר. 

משהו מעורר תקווה לסיום

ומשהו מעורר תקווה לסיום:

פעם חישבתי (אשכרה ספרתי ימים ושבועות וחודשים!) ש:

האבל על קשר תמיד היה קצר מתקופת העונג שהוא העניק לי. 

אז (בעיני האישיות מאד) בשורה התחתונה? זה שווה את זה.

נ.ב. הכי מעצבנות הן הפרידות המדומיינות שאנחנו בטוחים שכבר קורות!! עכשיו!! כשמשהו מפחיד או מכווץ אותנו. הן גורמות לכל הסבל למרות שבעצם הכל ממש בסדר. עוד מחפשת פתרון לזה. אעדכן.