איך זה שאנחנו הופכים שקופים לאנשים הכי חשובים בחיים שלנו?

במשך שנים העסיקה אותי השאלה: איך זה שאנחנו הופכים שקופים לאנשים הכי חשובים בחיים שלנו?
אותו אדם שרק לפני שנים לא רבות הסתכל לתוך עינינו במבט נפעם, נרגש לגלות את הפלא שאנחנו, ואנחנו הסתכלנו לתוך עיניו וראינו בלב רוטט השתקפות שאהבנו… שגילתה לנו כמה יפים אנחנו..
אותו אדם – נכנס הביתה, נשכב על הספה עם הנייד, וכבר לא מרים מבט? בקושי מכיר בקיומנו?

התחושה הזו, של להיות בלתי נראים – לאנשים שנכנסו הכי עמוק ללב – היא ממש כואבת.
זה קרה גם לי. ואני די בטוחה שזה קרה גם לבן הזוג שלי..

תכל'ס? אני חושבת שכמעט כל אדם במערכת יחסים ארוכת שנים מרגיש לפעמים בלתי נראה.

במסגרת העבודה שלי היום עם מישהו על תקשורת ובטחון עצמי בתוך הקשר שלו, קלטתי שיש תקופות שבהן אני ממש לא מרגישה ככה, כלומר – לא מרגישה שקופה.

וניסיתי להבין מה עושה את ההבדל… מה אני עושה שם – אחרת.

ואני חושבת שזה מתחיל מ- לא להיות שקופה לעצמי.
כלומר – כשאני מעניקה לעצמי מבט אמיתי (עם חמלה ובלי הלקאה עצמית חומצית), כשאני מרשה לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה, ולהבין מה אני צריכה – זה לוקח אותי למקום מאד אחר..

כשאני – איתי – אני יותר נוכחת.
הנוכחות עם עצמי היא ממש דבר מרפא..

אבל (הממ.. המילה "אבל" לא מדויקת כאן אבל לא מצאתי אחרת) – באיזשהו שלב הבנתי שאם אני רוצה להרגיש לא-שקופה גם עם האנשים האחרים שקרובים אלי – אז אני לא יכולה לצפות שהשינוי יגיע מהם.. אני צריכה לבחור בזה, ולאסוף את האומץ – ולשתף.

ולהגיד "לשתף" זה טריקי.
כי יש הרבה דברים שהם לא לשתף…
לשתף זה לא להתקיף, וזה לא להאשים, וזה לא לבקר
(אוף – עם גנים פולנים תנסו את זה בעצמכם! קשה!!!).

לשתף – זה… רק.. לשתף.
במה שאני מרגישה, ומה שאני צריכה.
וזה חשוף.
וזה פגיע.
וזה מפחיד.

וזה כל כך הרבה יותר עדיף מלהרגיש שקופה.