ווידוי: אני שרון. ומאז שפתחנו את הקשר שלנו אני תמיד זו שיותר מופעלת
זה ככה עד היום.
האהובים שלי מכילים ומפרגנים באצילות רבה, ולי לאורך כל שנות הפולי היה יותר מאתגר. הרבה יותר.
לקח זמן להפסיק להתבייש בזה.
זה כנראה שילוב של טראומות מהעבר הרחוק ודפוסים עתיקים, ורגישות גבוהה שגורמת לדברים קטנים ללחוץ על טריגרים בקלות.
בגלל שאני לא רוצה שזה מה שינהל את החיים שלי, זה מסע התפתחות בלתי נגמר שגורם לי לחקור כמעט כל כלי אפשרי כדי לאפשר לעצמי לחיות באורח החיים שאני מרגישה שנכון לי ולכולנו.
אז מה מאפשר לי להתמודד?
אני חושבת שאחד הדברים ההכרחיים כדי שניתן יהיה להתקדם זו ההסכמה.
ההסכמה שזה לא תמיד יהיה קל, ושאני מוכנה לשאת את זה.
ההסכמה להתמודד – ולהבין ש*הם* לא חייבים לעצור בעצמם כדי שאני *לא ארגיש* ככה.
וגם ההסכמה להיות בחמלה לעצמי. להבין שקשה: וההסכמה לבקש עזרה – לבקש תמיכה, או לחפש יחד את הקצב שבו ניתן יהיה לנשום.
בכלל – ההסכמה להרגיש. גם רגשות לא נעימים.
זה תהליך
בהתחלת הדרך, לפני שנים, זה היה כל כך קשה, היו ימים כל כך חשוכים, הרגשתי איך עולים שדים מהאפלה העמוקה של נשמתי ומכסים את אור השמש. היו ימים שהכל היה כל כך חשוך שלא חשבתי שאחווה עוד בוקר.
אני אוהבת לקרוא לרגעים האלה רגעי בלרוג. הבלרוג זו מפלצת אפלה שמתעוררת במכרות מוריה בספר שר הטבעות. גנדלף הקוסם נלחם בה באומץ על הגשר.
היום, כמה שנים אחרי פתיחת הקשר, אני עדיין רגישה ומופעלת לעתים (לפעמים מאד), אבל לגמרי חיה את אורח החיים הזה, ולאהובים שלי יש אהובות נוספות שאת חלקן אני גם מכירה ואוהבת.
זה לקח זמן. זה תהליך. ולמרות האתגר, אני לא חושבת שאחזור לאחור.
לפני כמה שנים לא הייתי מאמינה שזה אפשרי.
היום אני מוצאת את עצמי עוזרת לאנשים להתמודד עם הרגעים האלה.
מספרים לנו שזה בלתי אפשרי
אני חושבת שמוכרים לנו בתרבות שלנו שאין מה לעשות עם הקנאה. כלומר. עם קנאה רומנטית.
כי אחים, למשל, מצופים להתמודד עם הקנאה כשמופיעים ילדים נוספים במשפחה.
אבל קנאה רומנטית נתפסת כמשהו אפל ועוצמתי שאין מה לעשות לגביו.
אז כשאנחנו מרגישים ככה, זה גם קשה בפני עצמו, אבל גם מצטרפת לזה האמונה שאין מה לעשות. שאנחנו חסרי אונים. שרק אם האדם האחר יעצור ויפסיק לעשות את מה שמעורר קנאה – אז זה יעבור.
היום, בפרספקטיבה של כמה שנים, אני מוצאת שזו מחשבה שמחלישה אותנו וגורמת לנו שלא להכיר את כוחות הנפש שיש בתוכנו באמת, וגם גורמת לנו להיות כבולים ותלוים במעשיהם של אנשים אחרים כדי לשמור על תחושת רווחה.
היום אני גם מבינה שהקנאה היא רק כינוי לרגשות אחרים – כמו חוסר בטחון, חוסר אונים, פחד, או כעס.. ושאם חוקרים מה יש מתחתיה מצפה שם עולם שלם של צמיחה והתפתחות וחוסן פנימי.
כי מתחת לרגשות העזים האלה יש צרכים שמבקשים מענה. ואפשר למצוא כל מיני דרכים להזין אותם, והגבלה של האנשים האהובים בחיי זו רק דרך אחת והיא ממש לא הכרחית.
חשוב לא להתעלם מהרגשות הללו
חשוב להגיד שאני ממש לא בעד להתעלם מהרגשות האלה.
מתוך נסיוני, ברור לי שכדי לעבור דרך האתגרים הללו וליצור תפיסת עולם חדשה ולחיות ככה וגם לנשום – צריך (יחד עם ההסכמה) להתקדם מאד בעדינות. עם *המון המון קשב*. ולמצוא קצב מדוייק שבאמת מאפשר את הצמיחה הזו. וחשוב להבין שיש מצבים שבהם זה אולי לא נכון לנסות אפילו (כמו שלא כדאי לרוץ מרתון עם רגל שבורה).
למה חשוב ללמוד להתמודד עם קנאה ורגשות סוערים?
אחד הדברים הכי מפתיעים שגיליתי בשנים האלה, בחיים וגם בעבודה עם האנשים בקליניקה ובסדנאות, זה שכמעט אף פעם הקשרים החדשים לא מסכנים את הקשרים שיש בבית – מה שיוצר הרבה יותר סיכון לקשר, כאב ונזק זו הקנאה וההפעלות העזות שהיא יוצרת.
זה כל כך הפוך ממה שאנשים פוחדים ממנו כשפותחים קשר.
רוב האנשים פוחדים שהאחר יתאהב ויעזוב.
אבל אנשים כמעט אף פעם לא עוזבים בגלל ההתאהבות (אולי זה קורה אבל זה נדיר! זה מאד נדיר!).
מה שיוצר את הנזק הגדול (בנוסף לסדקים שכבר היו בקשר, אם היו) זה הפחד ומה שהוא עושה – הזעם, האלימות שהוא יכול לעורר, הנסיון לשלוט, מצבי הרוח הסוערים – כל זה הרבה הרבה יותר מזיק לקשר. זה מזיק יותר מההתאהבות באדם האחר. זה פוגע ומכאיב לאדם שהוא מושא הקנאה, ומאד מכווץ ומרחיק.
אני יודעת. מנסיוני אני יודעת: זה לא פשוט לפגוש את הבלרוג.
לפעמים הוא קטנצ'יק. לפעמים הוא ענקי ובועט את האויר מהגוף ולא משאיר מקום לנשימה.
זה לא פשוט.
אבל זה גם ממש שווה את זה.
כי כשלומדים להכיר את השד – לומדים להכיר את הנקודות הכואבות בתוכנו שמבקשות תשומת לב וחיזוק. וכשלומדדים לתת להן את מה שהן מבקשות – מתחזקים. וצומחים.
ואז – הבטחון העצמי גדל. תחושת הערך העצמי מתעצמת.
ללא ספק אני אוהבת את עצמי היום הרבה יותר בזכות הפולי. בזכות התהליכים של ההתמודדות עם הקושי.
ואני גם בת זוג טובה יותר.
לא הייתי מוותרת אפילו על רגע מכל זה.
