בימים האחרונים אני קוראת וצופה בעדויות של נשים שנפגעו מארז ארג'ונה (למי שלא שמע על הפרשה מדובר באדם שעסק בטיפול והסתבר שפגע במשך השנים בעשרות נשים).
אחד הדברים שחוזר שוב ושוב בעדויות של הנשים זו תחושת הניתוק מהגוף – חוסר יכולת לזוז, להגיב, להגיד "לא", תחושה של קפאון, של העדרות.
הניתוק
לאורך השנים פגשתי באופן אישי וגם בקליניקה אנשים ונשים שחוו טראומה בעברם, וחווים ניתוקים כאלה.
הרבה פעמים טריגר כלשהו בשיחה שמזכיר את פגיעות העבר או קשור אליהן – מביא לניתוק כזה.
זה מצב שבו האדם נמצא פה פיסית, אבל נעדר.
הניתוקים קורים גם כשהטראומה קרתה לפני שנים רבות. אפילו בילדות.
הכרות ארוכה עם אדם יכולה לאפשר לזהות מתי זה קורה – אבל זה לא קל.
לפעמים זה מתבטא בהרדמות, לפעמים בהשתתקות.
לפעמים קשה לזהות את זה.
הסכמה
בכל הנוגע למפגשים מיניים יש בעולם הרבה שיח על נושא של הסכמה.
עדות אחר עדות אפשר לשמוע שבמצב של ניתוק אי אפשר להביע הסכמה, ובעיקר – אי אפשר להביע סירוב.
טל קרן כץ האמיצה (שמטפלת בעצמה בנפגעי תקיפה מינית) היא אחת המעידות בסיפור על ארג'ונה, והיא מתארת שהיא צעקה "לא" – אבל אז הבינה שלא יוצא לה קול.
שהצעקה היא רק בתוך הראש שלה.
גם אני חוויתי פגיעות בחיי, אבל זכורה לי כרגע אחת "קטנה" – גבר מאד נחמד ממעגל מכרי, שניגש אלי במסיבת חברים ופשוט נתן לי נשיקה על הפה בלי לברר אם אני רוצה את זה. זה היה קצר. ואני קפאתי. לא הגבתי. לא אמרתי לו דבר. אבל עד היום אני מרגישה את החלחלה והגועל שעברו בי אחר כך.
לגיטימי להסכים – ואז לא להסכים יותר!
אפרופו הסכמה: זה לגיטימי לגמרי להסכים ברגע אחד ואז לרצות לעצור!
אבל כשקופאים או מתנתקים יכול להיות מצב שיש הסכמה בשלב מסוים אבל זה משתנה ואי אפשר לבטא את זה (היו שם נשים שנכנסו לטיפול אצל ארג'ונה בהסכמה, אבל אחר כך הגיע שלב שבו כבר לא היתה שם הסכמה. גם הרצון כבר לא היה שם – אבל הן לא הצליחו לבטא את השינוי).
הסכמה זה לא מספיק
ובעצם – האם "הסכמה" זה מספיק?
לא. בעיני הסכמה זה לא מספיק.
בעיני צריך לחפש רצון נלהב. צריך לבדוק אם בצד השני יש Hell YES!!
לפני כמה שנים עלתה לי תמונה שקראתי לה "קשת הרצון".
הקשת הזו מבטאה את מידת הרצון שיש לנו כלפי סיטואציה, מצב או מעשה:
בצד אחד של הקשת יש את "לא!!! אין מצב! בשום פנים ואופן לא, על גופתי המתה"
ומשם היא נעה לכיוון "ממש לא!"
ומשם לכיוון "לא מתאים לי"
ומשם ל- "לא כל כך רוצה"
ומשם ל- "לא מתאים לי אבל בגלל רצון טוב אסכים להעתר במצבים מסוימים"
ומשם ל- "טוב בסדר"
ומשם ל- "כן. רוצה"
ומשם ל- "מאד רוצה!"
ומשם ל- "חייב את זה!! Hell YES!"
האחריות – לבדוק רצון אקטיבי ונלהב של הצד השני
אני חושבת שהגיע הזמן לקחת אחריות – יש על כולנו אחריות לבדוק איפה הצד השני שנמצא איתנו.
חשוב לשאול. לברר: איפה האדם שכאן לידי על קשת הרצון לגבי המגע שלי?
האם יש שם אשכרה רצון במגע?
ואם מדובר בסיטואציה מתמשכת – חשוב מדי פעם לבדוק אם המגע עדיין רצוי.
ואם אין הבעה של רצון ברור – אולי יש פה מישהו שקפא ולא יכול להביע את ה"לא!" שנצעק לא בראש.
זה נכון גם לגבי גברים
ודרך אגב – זה נכון גם כלפי גברים.
בימים האחרונים עם גל העדויות החדש על פגיעות אני פוגשת לא מעט סיפורים מפי גברים שמוצאים את עצמם במצב של מגע שהם לא רצו בו, קופאים ולא מצליחים לבטא את אי רצונם.
לכולנו יש גוף רגיש, ואת הרשות לברר אם מתאים לנו שיגעו בו בכל דרך שהיא.
יש הרבה אנשים שנפגעו, נשים וגברים, שמסתובבים בינינו. זה לא כתוב להם על המצח.
אז.. זה לא משנה אם מדובר רק בנשיקה, או חיבוק – ולא משנה אם זה פוגע בספונטניות.
אני אומרת: חשוב לבדוק – איפה נמצא הצד השני, והאם הוא רוצה מאד ובאופן אקטיבי את המגע שלנו.
אני חושבת שחשוב שנדבר על זה. שנלמד. שניצור עולם שבו יש יותר בטחון.
זה כמו לשחק על גג שיש סביבו גדר – עצם הבטחון יוצר חופש יותר גדול לנוע.
כי כשיש בטחון – יש גם חופש לחקור ולשחק.
