אני זוכרת איך בגן לימדו לבקש סליחה.
זוכרת את המראה של ילד כעוס או נעלב עומד, גופו קפוץ, וילד נזוף אחר עומד מולו ומפליט במהירות "סליחה" כשהגננת דוחקת בכתפו.
עכשיו, הילד הכעוס אמור לשכוח הכל ולסלוח מיידית.
אם הכעס היה משתהה, היה מבקש-הסליחה קורא לפעמים בתסכול: "אבל ביקשתי סליחה!!!" כאילו עצם אמירת המילים מחקה את הכאב ואיפסה את המצב.
אז זהו. שלא.
להכריח לסלוח מיד, זה קצת כמו להגיד לילד שנפל "לא קרה שום דבר".
להקים אותו בכוח על רגליו, ולהגיד לו: "מה אתה בוכה? מה, אתה תינוק?"
יש בבקשת הסליחה המכאנית משהו שדורש מהצד הכואב לזוז, להתארגן על עצמו ולהשאיר הכל מאחור.
עכשיו.
אבל לא תמיד אנחנו בשלים לכך!
די עם זה. מה הלחץ??
בואו ניתן לרגע מקום והכרה לכאב.
זה יותר מרפא.
ותכל'ס? אין לי בעיה עם בקשת ה"סליחה".
זה בהחלט יותר טוב מלהתעלם לחלוטין מכאב שנגרם.
אבל אני לא מאמינה שעצם הבקשה מוחק את הכאב או את הקושי.
עם השנים הבנתי שאמפתיה היא הרבה יותר אפקטיבית.
להיות *עם* האדם במקום שבו הוא נמצא באותו רגע, עם כל הכאב, בלי לנסות להזיז אותו משם, ולהכיר בכך – שכן.. זה כואב, להכיר בכך שהוא חווה משהו שהיה לו קשה. גיליתי שזה יותר עוזר…
ואז, אחר כך, כשעיכלנו את מה שקרה – אז אפשר להמשיך הלאה, להניח, לשחרר – כי סליחה היא מצב פנימי מבורך שצריך להבשיל, ואי אפשר להאיץ בו.
