כללי

איך ליצר תחושה של שלווה ובטחון וליצב את המערכת העצבית שלנו

מה העקרונות שלכם לחיים טובים? השאלה הזו נשאלה השבוע באחת הקבוצות בפייסבוק. אז קודם כל שאלתי את עצמי – החיים

שאלות שעוזרות להתמודד עם אכזבה ופגיעה ממה שמישהו לא עשה

שמעתי פעם שלאסקימוסים יש הרבה מילים ל"שלג" (זהו מיתוס דרך אגב).  והשבוע עלתה המחשבה – שאיך זה יכול להיות שיש

רגע קסום שעורר בי תקווה גדולה

כשאנחנו קשים זה אומר שקשה לנו. איך להביא רכות למצב?

התחלתי לשים לב, שכאשר משהו מרגיז אותי, מכווץ, מעצבן, מכאיב – אני בעצם עומדת מול צומת T.בכיוון אחד – אני

היה לי ממש מאתגר היום בצהריים היתה לנו פגישת עבודה על איזשהו רעיון – ואני נתקעתי. וואו. נתקעתי חזק.  יש

כלי שעוזר להתמלא בכוחות כשחווים נפילת אנרגיה

כלי אפקטיבי שעוזר להתמודד עם הרגשות הקשים שמופיעים בעקבות פרידה.

למה אף פעם לא מפנקים אותי ולא דואגים לי? ולמה תמיד אני צריכה ליזום הכל? ולמה כל דבר צריך לבוא

אנשים שחוו טראומה מתנתקים כשיש טריגר שמזכיר את הפגיעה. אז איך נברר הסכמה, ומה מידת ההסכמה (או הרצון האקטיבי) הנדרשים?

לא ידעתי איך לריב! אף פעם לא לימדו אותי וואו! כמה גרועה אני הייתי בלריב. וכמה סבל זה גרם לי

כשיש קונפליקט או ריב התסכול הכי גדול הוא שלא מבינים אותנו. אילו הבנות חשוב להשיג כדי לפתור חיכוך?

אני זוכרת איך בגן לימדו לבקש סליחה. זוכרת את המראה של ילד כעוס או נעלב עומד, גופו קפוץ, וילד נזוף

זה בלתי נמנע שביחסים קרובים אנחנו מכאיבים זה לזו (או כל צירוף אחר של זה וזו).ברוב המקרים זה לא קורה

אוי כמה זה שוחק. המטלות, המשימות, הדברים שצריך לעשות, ואלה שלא עשינו.והחיים זורקים עלינו אתגרים ודברים לא צפויים – אתגרי

איך להתמודד עם מצב שבו מישהו מפרגן לנו, אבל גם מביע קושי?

אתם מכירים את הקטע הזה שמשהו לא נוח לנו מול בנאדם?נגיד – אנחנו צריכים זמן לעצמנו ולא נעים לנו להגיד

אני זוכרת שסבתא שלי היתה אומרת לי: "לא כדאי להתווכח כל כך. עדיף לשתוק. עדיף לוותר. הכי חשוב שיהיה שקט".

"יש לי בכי". מכירים את הימים האלה שלא משנה מה עושים – יש איזה חוסר מנוחה כזה בפנים, חוסר סבלנות,

במשך שנים העסיקה אותי השאלה: איך זה שאנחנו הופכים שקופים לאנשים הכי חשובים בחיים שלנו?אותו אדם שרק לפני שנים לא

אז אתמול ניסיתי לצחצח שיניים ביד שמאל.אני רגילה לימין דווקא.אבל בא לי. שמאל נענתה לאתגר ברצון.. אבל בואנה, זה היה

ליל הסדר מתקרב.אנחנו בבית סופרים שמיכות וכריות (אם יש מספיק בשביל האורחים), ומסביב פרסומות על נקיונות, וצפוף בחנויות, וקבוצת הווצאפ

בזמן האחרון, עם גל ה-metoo עולה שוב ושוב השאלה של הסכמה – היא הסכימה? היא לא הסכימה?ועלתה לי מחשבה –

לפני כמה ימים מצאתי פתק שהוא כתב לי: "איזה כיף לי 🙂 יש לי אותך…" חייכתי. זה היה כל כך נעים. כמה

הו כמה ניסיתי להיות הכי חזקה, הכי עמידה, הכי מצטיינת, שלא יראו עלי רגע של חולשה, שלא יראו את הפחד,

הלוואי שהייתי מקבלת שקל (לא. יורו!) על כל פעם ששמעתי את המשפט "אם הוא רק היה משתנה" (או "היא" כמובן).

זה היה בסדנה בתנועה. המנחה העמידה אותנו מול הקירות. כל אחד תפס לו פיסת קיר ועמד מולה. "ועכשיו" היא אמרה

זה קרה ב-2011. ידעתי שאני חייבת לצאת לדרך עצמאית והייתי משותקת מפחד. כל מה שהיה קשור ל"להיות עצמאית" היה ספוג