איך ליצר תחושה של שלווה ובטחון וליצב את המערכת העצבית שלנו

מה העקרונות שלכם לחיים טובים? השאלה הזו נשאלה השבוע באחת הקבוצות בפייסבוק. אז קודם כל שאלתי את עצמי – החיים שלי טובים? ותכל'ס? למרות הגנים

שאלות שעוזרות להתמודד עם אכזבה ופגיעה ממה שמישהו לא עשה

שמעתי פעם שלאסקימוסים יש הרבה מילים ל"שלג" (זהו מיתוס דרך אגב).  והשבוע עלתה המחשבה – שאיך זה יכול להיות שיש לנו רק מילה אחת לאהבה? 

רגע קסום שעורר בי תקווה גדולה

כשאנחנו קשים זה אומר שקשה לנו. איך להביא רכות למצב?

התחלתי לשים לב, שכאשר משהו מרגיז אותי, מכווץ, מעצבן, מכאיב – אני בעצם עומדת מול צומת T.בכיוון אחד – אני באה בטענות, מתעצבנת, מאשימה וכועסת.בכיוון

היה לי ממש מאתגר היום בצהריים היתה לנו פגישת עבודה על איזשהו רעיון – ואני נתקעתי. וואו. נתקעתי חזק.  יש לנו מושג בבית: הוֹוִיטִיס. hovitis

כלי שעוזר להתמלא בכוחות כשחווים נפילת אנרגיה

כלי אפקטיבי שעוזר להתמודד עם הרגשות הקשים שמופיעים בעקבות פרידה.

למה אף פעם לא מפנקים אותי ולא דואגים לי? ולמה תמיד אני צריכה ליזום הכל? ולמה כל דבר צריך לבוא עם כזה מאמץ? ולמה תמיד

אנשים שחוו טראומה מתנתקים כשיש טריגר שמזכיר את הפגיעה. אז איך נברר הסכמה, ומה מידת ההסכמה (או הרצון האקטיבי) הנדרשים?

לא ידעתי איך לריב! אף פעם לא לימדו אותי וואו! כמה גרועה אני הייתי בלריב. וכמה סבל זה גרם לי לאורך השנים.  אני זוכרת את

כשיש קונפליקט או ריב התסכול הכי גדול הוא שלא מבינים אותנו. אילו הבנות חשוב להשיג כדי לפתור חיכוך?

אני זוכרת איך בגן לימדו לבקש סליחה. זוכרת את המראה של ילד כעוס או נעלב עומד, גופו קפוץ, וילד נזוף אחר עומד מולו ומפליט במהירות

זה בלתי נמנע שביחסים קרובים אנחנו מכאיבים זה לזו (או כל צירוף אחר של זה וזו).ברוב המקרים זה לא קורה בכוונה.אנחנו מאחרים, טועים, אומרים את

אוי כמה זה שוחק. המטלות, המשימות, הדברים שצריך לעשות, ואלה שלא עשינו.והחיים זורקים עלינו אתגרים ודברים לא צפויים – אתגרי בריאות, וסיפורים משפחתיים, ואפילו ארועים

איך להתמודד עם מצב שבו מישהו מפרגן לנו, אבל גם מביע קושי?

אתם מכירים את הקטע הזה שמשהו לא נוח לנו מול בנאדם?נגיד – אנחנו צריכים זמן לעצמנו ולא נעים לנו להגיד את זה לאדם שרוצה בדיוק

אני זוכרת שסבתא שלי היתה אומרת לי: "לא כדאי להתווכח כל כך. עדיף לשתוק. עדיף לוותר. הכי חשוב שיהיה שקט". אני זוכרת שכבר אז, כילדה,

"יש לי בכי". מכירים את הימים האלה שלא משנה מה עושים – יש איזה חוסר מנוחה כזה בפנים, חוסר סבלנות, עצבנות? ובא לנשוך את מי

במשך שנים העסיקה אותי השאלה: איך זה שאנחנו הופכים שקופים לאנשים הכי חשובים בחיים שלנו?אותו אדם שרק לפני שנים לא רבות הסתכל לתוך עינינו במבט

אז אתמול ניסיתי לצחצח שיניים ביד שמאל.אני רגילה לימין דווקא.אבל בא לי. שמאל נענתה לאתגר ברצון.. אבל בואנה, זה היה קשה! בתנועות עילגות עברתי על

ליל הסדר מתקרב.אנחנו בבית סופרים שמיכות וכריות (אם יש מספיק בשביל האורחים), ומסביב פרסומות על נקיונות, וצפוף בחנויות, וקבוצת הווצאפ המשפחתית הומה בישולים והכנות… ואני

בזמן האחרון, עם גל ה-metoo עולה שוב ושוב השאלה של הסכמה – היא הסכימה? היא לא הסכימה?ועלתה לי מחשבה – על מערכות יחסים בכלל ולא

לפני כמה ימים מצאתי פתק שהוא כתב לי: "איזה כיף לי 🙂 יש לי אותך…" חייכתי. זה היה כל כך נעים. כמה ימים אחר כך התקשרתי הביתה

הו כמה ניסיתי להיות הכי חזקה, הכי עמידה, הכי מצטיינת, שלא יראו עלי רגע של חולשה, שלא יראו את הפחד, שלא יראו את סימני השאלה…

הלוואי שהייתי מקבלת שקל (לא. יורו!) על כל פעם ששמעתי את המשפט "אם הוא רק היה משתנה" (או "היא" כמובן). זה הפתרון הכי קל. אם

זה היה בסדנה בתנועה. המנחה העמידה אותנו מול הקירות. כל אחד תפס לו פיסת קיר ועמד מולה. "ועכשיו" היא אמרה "דמיינו שאתם עומדים מול מראה".

זה קרה ב-2011. ידעתי שאני חייבת לצאת לדרך עצמאית והייתי משותקת מפחד. כל מה שהיה קשור ל"להיות עצמאית" היה ספוג באזהרות וסיכונים: "זה לא בטוח!"